לאחרונה ניגש אלי מישהו ובדחילו ורחימו אמר לי – דויד אולי אתה יודע מתי אתה חוזר לכתוב על מוזיקה? כי למרות ההערכה שלנו לבאר שבע לאולפן שלך ולכל שאר הדברים החשובים שאתה עושה, מה עם קצת מוזיקה לשמח אותנו ?
חייכתי, קצת התבאסתי שזה לא הכי מעניין את כולם עניין הריוורב המושלם, או מודלים כלכלים חדשים ליחסי אמנים וקהל. אבל בשקט בשקט, קצת לא היה לי נעים להודות שהשנה החולפת היתה החלשה ביותר מוזיקלית שזכורה לי מאז שהייתי בן 5, וגם זה בגלל שאני לא זוכר מה היה לפני כן. מעבר לעובדה שאין אלבום שאני יכול לחיות איתו כאלבום השנה שלי, הרי שבקושי יש אלבום אחד ממש ממש דגול (ועליו בפוסט נפרד שיגיע ) או סתם אלבום שיהיה מעבר ל-בסדר, שיצא השנה לפחות ממה ששמעו אוזני הערלות. אוקי נכון בנד אוף הורסס תקליט חביב במיוחד אבל עדיין השנה לא הצליחה לייצר מומנטים מוזיקלים מלהיבים במיוחד.
והנה לפתע מתוך הכלום הכחול הזה אני מקבל המלצה סולסיקית מג'ואן ספדי (זמר וגיטריסט להקת לנסס בעבר הווה ובעתיד) לשמוע להקה עם שם מוזר משהו. "זה פולק רוק שעשו כבר – אבל הם עושים את זה מקסים" ולמרות שיכולתי לנסח זאת יותר טוב ובהרבה יותר מילים אני חושש שאני אשאר עם מה שג'ואן סיכם.
הם מצטטים את הוולווט אנדרגראונד מזכירים את בל וסבסטיאן, סיימון וגרפונקל ועדיין מצליחים להשימע בעיקר כמו עצמם ולהביא משהו משלהם. הם מאמינים בימים יותר טובים שיבואו ובדרכים אנוכיות לעבור את החיים. לכאורה אין בהם שום דבר מהפכני רדיקאלי והאלבום שלהם יכל לצאת בכל חורף בין 1991 ועד היום
אבל קרה המזל והוא יצא השנה ולכן אני שמח להמליץ לכם לשמוע אותם הם ממש טובים, וזה לא מעט בשנה שחונה שכזו.
דויד פרץ יוצר השיר 
תגובות
פה יורגן (אורן) הישר ממושב יבוס (באזור גבעת
שזיף),
אכן שנה מוסיקלית רדומה משהו אך –
לשוני כבר קצרה מלשבח את ys של joanna newsomורק מי שאינו נחרד מקולה היחודי והערב – הרויח את אחד האלבומים היותר יצירתיים\מעניינים\מענגים שעברו בתעלות אוזניי.
האמת שגם הדיסק שברט יאנש הוציא ממש ממש נחמד,
לא דוד?
יש לא מעט שירים יפהפיים ב-2006 אבל באמת שאין אף אלבום אחד מושלם ממש, מתחילתו ועד סופו.
בשבילי, 2006 היא השנה שבה יצא התקליט השני של MIDLAKE – תקליט שובר לב.
נאבקתי קשות כדי להרכיב רשימה של השנה, ואכן אין דיסקים מושלמים או ממש מדהימים השנה. יש כמה וכמה טובים מאוד אבל השנה הרשימה שלי קצרה מאוד יחסית לשנה שעברה. בשלב מסויים חשבתי אפילו להשאיר מקומות ריקים ברשימה כי אין דיסקים ראויים. בסוף קצת התפשרתי והצלחתי להרכיב משהו בפאזל. בנד אוף הורסס באמת לא רעים אם כי לא נכנסו אצלי באלבום אלא רק בשיר. ומתי אני כבר בלאדי מגיע לבאר שבע ?
מצאתי את החידון הזה הבוקר, שבודק אם אתה מבדיל בין השמפו שלך לסיקוונסר, ולא הפסקתי לצחוק, בעיקר כי נכשלתי בנסיון הראשון (הייתי בטוח ש־MATRIX זו חברה של פלאגינים)
http://ridiculousfish.com/blog/archives/2006/12/11/logos/
את המוזיקה שלהם?
רק אצלי הmyspace
שלהם לא עובד?
שמעיבות על עוד רשימה נהדרת. (ואיזה כיף שאתה כותב על מוסיקה).
צ"ל "תחזור לחיים" ולא "תזור לחיים", ויש גם י' מיותרת בשורה "מה עם קצת מוזיקה לשמח אותנו י?".
וגם "ריורב" ולא "ריוורב" והמון סימני פיסוק שנעלמו.
🙂
ששכחתי את השם,או יותר נכון את הכינוי של הזמרת, אלבום שנקרא-I Killed my best fruend?
ואה כן,בדקתי אצלי במחשב,קוראים לה,או יותר נכון זה הכינוי שלה- LE VOLUMECORBE.
לא יודע אם האלבום שלה שייך לשנה הזו,או לשנה הקודמת, אבל אם הוא אכן הופיע השנה,אז לדעתי הוא יכול להיות מועמד רציני לתואר.
גם הגואנה ניוסם טוב מאוד, והאייר החדש חביב בהחלט, אם כי כנראה שאי-אפשר בדיוק לשייך אותו לשנה הנוכחית..
FRIEND, ולא איך שכתבתי, נו,טוב, השעה…
🙂
בדיוק כמו החמור המכמיר לב הזה- כך המוזיקה שלהם.
תהיה עצמך, זה הכי מעניין, בלי מהפכות עקרות. תודה. יפה
ואגב חמור- מה דעתכם על האונס הבלתי נסבל יותר בכתיבה של הדור המסכן שגדל פה על מילקי וסלקום?י
אני צוחק איתך
ואין לך חוש הומור
ואת רוצה הרדקור
אני זה לא חמור
לא נעים לי להעליב אותם ואני מקווה שהמשינאים לא קוראים פה אבל זה בני סלע מינימום.
חריזה מאולצת באונס, עלק מעניינת-הרדקור.. נו באמת, והשיא
אני- זה – לא- חמור
מה רע ב"אני לא חמור" (ולאנוס את המנגינה בהתאם?..)י
דור מסכן,אתם זה כן חמור. מנין תבוא הישועה
סליחה על הגיגים שהוספתי לפוסט. רק בן-הרב בתור חובב עברית יבין לאתונות שכמותי
לטעמי, שני התקליטים הגדולים של השנה – מצליל ראשון ועד צליל אחרון – הם:
Bruce Springsteen – We Shall Overcome
Paul Simon – Surprise
הראשון שבהם הולך אחורה, אחורה אל אוצר השירים של פיט סיגר, אחורה אל ימי הוודביל הלבן והספיריצ'ואלז השחורים, אל קאנטרי מימי טרם סיליקון וגרוב מימי טרם היות הFאנק, במחווה מודעת לכל מה שעצמאי, מתקומם, נאבק, נדרס, מתאושש, קם, ממשיך, נחבל, מוכה, פורץ, מתקדם, מוכשל, חורק שיניים וקם שוב בסיפור של אמריקה. עם להקה שלא יודעת להחליט אם היא מקנטקי או מלואיזיאנה (והיא בכלל, כמובן, מניו ג'רזי) ועם זמר שלמרות שהוא לגמרי מניו ג'רזי, מגלה לפתע שורשים באוקלהומה וטנסי. תקליט שכל תכליתו הוא לשגר אותך בבעיטה לשמיים, כדי שתיזכר שם, במבט מלמעלה, כמה חשובות שתי רגליים על הקרקע. אני אינני נמנה(בכלל) על מעריצי ברוס ספרינגסטין, אבל התבוננות אובייקטיבית מאלצת אותי להודות, שמזה כחצי שנה אני מסתובב ואומר לאנשים את המשפט שמעולם לאחשבתי שאומר: "החדש של ספרינגסטין פשוט עצום!"
השני הוא אצבע משולשת זקופה כטיל בליסטי כנגד השילוש הקדוש גיטרה-זמר-מיקרופון. האמא של הסינגר-סונגרייטרים, פול סיימון, מזמין את האמא של האלקטרוניקה, בריאן אינו, לפרק לגורמים את כל הידוע על כתיבת שירים, ולא ממש לטרוח להרכיב את כל זה בחזרה (ובעניין זה אני נתלה באילנות גבוהים, כמו זה, http://www.notes.co.il/david/archive.asp?m=5&y=2006, לחפש קצת לפני אמצע העמוד). המשורר הגדול של הבינוניות מתעורר ומופתע לגלות שהבינוניות שינתה את פניה ואזניה, והוא נוטל סינטיסייזרים, דופק התפרעויות על גיטרה חשמלית, וכמעט לא מרים את קולו, הכל במטרה להוכיח שרק פניה ואזניה של הבינוניות השתנו, אבל לא נשמתה.
מבחינתי, אלה שני התקליטים הגדולים של השנה.