"בכל פעם שאתה תופס אהבה אתה מאבד פתית שלג של זכרונך"

בואו נתחיל מהסוף. הסרט החדש על לאונרד כהן מזכיר לי את המערכון ההוא של החמישיה בו דובל'ה מגיע לחנות תיקון טלויזיות, ומניח טלויזיה ענקית על הדלפק. כשנשאל מה הבעיה עם הטלויזיה הוא עונה: חרא תוכניות.

בואו נתחיל מההתחלה – סרטים שנעשים מהערצה זה דבר אחד, אבל סרטים שמתארים הערצה זה דבר אחר לחלוטין. רובו של  "אני הגבר שלך" הוא סרט בעייתי ומיותר של מעריצי לאונרד כהן על מעריצי לאונרד כהן.  המעט שבגללו שווה לראות את הסרט הזה נוגע אך ורק ללאונרד כהן עצמו. כל רגע שבו הוא נמצא על המסך, מרומם את הרגע והופך אותו לשופע קסם. אבל כל רגע שבו לאונרד מופיע על המסך גם מגביר את הפער בין האנושיות הקורנת שלו לבין הפלסטיקיות הצלולואידית שמסביב.

אבל בואו נדבר מוזיקלית.  ביצועים ללאונרד כהן יש הרבה (גילוי נאות יהיה לומר כבר עכשיו שהייתי מעורב בהפקתו של אלבום ומופע מחווה ללאונרד בעברית ) אולם ביצועי המחווה בסרט הזה מתחרים אחד עם השני רק בדבר אחד – כמה נמוך הם עוד יכולים לרדת.

הדבר הראשון שהורג את הביצועים המוזיקלים הוא המעבד והמפיק המוזיקלי של הארוע – האל ווילנר.

ידידנו האל הוא בחור מקסים מניו יורק שעשה לא מעט דברים יפים בחייו כמפיק ומעבד מוזיקלי. נזכור לו את רגעיו היפים עם גאוין פריידי ומריאן פייתפול, אולם ההחלטה להשאיר בידיו את ההפקה המוזיקלית גמרה את הערב הזה. מר ווילנר יודע לעצב קיטץ' אינטלקטואלי מוזיקלי מהסוג שנראה אמין על פני השטח אולם מותיר את המופע בתור משהו שיכול להתחרות בכוכב נולד במהדורת חורף מיוחדת לבני חמישים פלוס.

ההחלטה השגויה להביא אמנים ולתת להם ליווי מוזיקלי מטעם להקת הבית המאוד נחמדה, אך אנמית,  משאיר את המופע בצליעה מתמדת החסרת כל אחד מהדברים שעשו את ליאונרד כהן למה שהוא – עומק,  הומור, שונות, רכות וטוטאליות. מי שנחשף לביצועיו המקוריים של לאונרד יתקשה לשמוע את רופוס ווינרייט למשל טובח את "כולם יודעים" והופך אותה לגרסאת דראג קווין צינית וחסרת חן.

לראות את אנת'וני מהג'ונסונס ללא להקתו הקבועה מתנהג כילדה קטנה שאיבדה את דרכה ועלתה לבמה בטעות, שר ביצוע יפה בסגנון האדרוגינוס-סול שלו אך בלי להקתו שתרומם ותאדיר את הביצוע  מאחוריו, מותיר את הביצוע בגדר הנחמד ורק מרמז מה שהיה יכול להיות אם היו מביאים את חבורת הפריקים שהוא מכנה להקתו ללוות אותו.  אין דרך להבין כמה גרועה ההפקה המוזיקלית של ווילנר יותר מהביצוע הניק קייבי. קייב שבמשך השנים הוכיח שהוא יודע לבצע את לאונרד עם המון השראה (אוואלנאש – מגדל השיר)  מבצע את "אני הגבר שלך" כמו בדרן ליגה ז' בלאס וגאס וגם בלי ההקרחה המתבלטת שלו אני חושב שזהו אחד הרגעים העצובים בקריירה שלו.

מעבר לכך בחירת האמנים עצמם היא חסרת כל השראה.  אולי על הנייר לקחת הרכב "אלט קאנטרי" אנמי כמו "הנדסום פמילי" או את החיוורות הבילט אין של בת' אורטון (שמשום מה כולם מבלבלים אותה עם בת' גיבונס מפורטיסהד כשהדבר היחידי המשותף לשתיהן הוא בת', וכמה חבל שבת' גיבונס לא הוזמנה לבצע שום דבר)  זה אמיץ –  אבל רק על הנייר. שכן מדובר באותן גיטרות אקוסטיות חסרות השראה ששמענו כבר מיליון שנה. אז למה לא ללכת על מישהו כמו וויל אולדהאם או לאמב'צופ שיבצעו את לאונרד בגרסא אחרת? שוב ושוב מופיעים זמרים ויוצרים מליגה ב' או מעבר לשיאם בכדי לבצע את לאונרד כהן בדרך הקלה והקיטצ'ית ביותר ומה לעשות שזה פשוט לא מעניין.

אני אתעלם מרופוס ווינרייט ואניח שאת התיעוב שאני חש כלפי כמעט כל מה שהוא עושה מוזיקלית אני אייחס בעיקר לפגם אישי באוזניי שגורם לי להתפתל בחוסר נחת ולהתפלל לשקט בכל פעם שקולו מגיח מאיזה רמקול בסביבתי. אבל מה שהוא עושה להללויה הוא באמת בלי נסלח. לקחת את העיבוד הקיילי  ולנסות ולהגיע איתו לגבהים הבאקלים בעזרתן של שתי זמרות (אחת מהן אפילו אחותו ) שהקול שלהן יכול להתחרות רק עם מסור מוזיקלי שעישן חמישים שנה זה לא פלגיאט אלא פלגמט.

בהרבה מובנים מדובר בסרט טראגי. טראגי עבור מעריצי לאונרד שבסרט הבאים מלאי כוונות לבצע את שיריו וטובחים אותם אחד אחרי השני מרוב אהבה והערצה. וטראגי עבור מעריצי לאונרד שבקהל הקונים כרטיס כדי לראות סרט על לאונרד כהן ורואים איך אחד האנשים הכי מרתקים בימינו מקבל זמן מסך מוגבל ביותר בעיקר למול גיבוב השטויות המילוליות והמוזיקליות של מעריציו. אבל מה לעשות שלאונרד עצמו מאוד לא ידוע לקהל הרחב בארה"ב ובטח לא כבונו או U2 ולכן אתה נאלץ לשמוע יותר מדי את בונו המעריץ  מאשר עוד כמה רגעי חסד במחיצתו של המאסטרו המזדקן.

וכך זה נמשך עם ג'ארויס שמדגים מה זה חוסר אופנתיות משוועת כשהוא מנסה להחיות את שנות הBריט פופ שלו עם מכות קארטה לאויר ופוזות של גלסטנברי 95' רק כדי להראות מגוחך בדיוק כמו האחים גלאגר ואוזיס בניסינותיהם לשחזר את ימי הזוהר שלהם או כל מיני חייזרים שבאים לבצע את לאונרד כדי לקדם את עצמם בעיקר וזה עצוב כי בחירה יותר נבונה של אומנים היתה יכולה לגרום לארוע להיות משהו מעבר לנפיחת פרווה שכזו. דמיינו את PUBLIC ENEMY עושים את THERE IS A WAR או את הסטרוקס מבצעים את DONT GO HOME WITH YOUR HARD ON ואולי אפילו את דאמיין רייס עושה את סוזן אבל חוסר ההשראה בבחירת האומנים הוא פשוט משווע. אם יש רגע שפל בסרט זה הסיום שלו בו ליאונרד מבצע את "מגדל השיר". בעיני מדובר באחד מהשירים הכי טובים שלו והכי גדולים אי פעם על מה זה להיות אדם שכותב שירים. הביצוע עם U2 בסיום הסרט מתעקש להיות בהיר יותר מחוורון.  עצם העובדה שהעיבוד של הלהקה שיודעת לנגן כל כך טוב ביחד מתעקש לנסות ולשחזר את הלהקה האוטומאטית מהאורגן הביתי שלאונרד השתמש בו בביצוע המקור מעידה כמה גרועה הבחירה האמנותית בשילוב המוזר הזה.  בשלב מסויים כבר מצאתי את עצמי מתחנן שישאירו את קולו של לאונרד לבדו  בלי כל ההתחנחנויות של בונו ושאר הלהקה שנראית בעיקר כמו חבורת מעריצים שקיבלו את הזדמנות לנגן עם אלילם ומרוב לחץ לא יודעים מה לעשות.

 טוב נמאס לי להסביר נראה לי שהבנתם עד עכשיו נחכה לדיירקטור קאטס שיוריד את כל המופעים והמופיעים וישאיר לנו סרט קצר על לאונרד כהן בגיל 70. ואם אין לכם כוח לחכות עד אז אתם מוזמנים ללכת לראות בזכות לאונרד אבל להביא אטמי אוזניים לכל הקטעים המוזיקלים.

 ביי