"היה לי את הרעיון הזה שאתה יכול ליצור אלבום שלם וזה יהיה משהו שתוכל לחיות בתוכו לנצח. השירים יהיו כמו חדרים באלבום.ואז חשבתי שמישהו יכול להיתקע בתוך שיר, ולא לדעת איך לצאת משם" דיויד ברמן.

יש לא מעט אנשים שמבלים את כל חייהם לכודים עמוק בתוך שיר של דיויד ברמן, הם פשוט לא יודעים את זה. האיש שמנהיג מזה שש עשרה שנה את ה"סילבר גו'ז"  הוא מגדול לוכדי המילים והמעשים  המתארים את  הנוף האנושי בארה"ב של ימינו. "אני יודע שהרבה ממה שאני אומר נלקח מקירות שירותים  של גברים" הוא שר פעם, וכמעט כל שיריו של ברמן מכילים אינסוף תבונות ואבחנות קטנות על כל החולף מולו ועל עצמו. נדמה שהאובססיה שלו לכתיבה ספרותית  גורמת לו לאסוף את כל הפרטים הקטנים, אלו  שלרוב נדמים כחסרי משמעות בתמונה הכללית,  אולם דווקא הם יוצרים בדיוק רב כל כך את הדמויות המטושטשות, הלכאורה נורמליות שמאכלסות את שיריו. כבר ארבע עשרה  שנה  שברמן לוכד ולכוד בתוך הבתים של שיריו, יוצר עוד ועוד שכונות ורחובות של שירים ותוך כדי בונה את העיר האמריקאית המושלמת שלו. 
סילבר ג'וז התחילו  כדרך מעניינת להעביר את הזמן של של שלושה סטונדטים סטלנים באוניבריסטת וירג'יניה.  ברמן היה הגיטריסט והזמר שהמציא בכל חזרה שירים על המקום. שירים שהיו כנושאת מטוסים לשטף מילים שהתעופף ממוחו הקודח. את החפירות שלהם עמוק אל התודעה ההזויה הם הקליטו על ווקמן, בעיקר לצריכה פרטית.  שני החברים האחרים בלהקה היו סטיבן מלמקמוס ובוב נסטוביץ'. אחרי שנות האוניברסיטה התמקמו השלושה באותה דירה ניו יורקית, ודווקא הרכב הצד של מלקמוס, נסטוביץ' ועוד כמה חברים שנקרא "פייבמנט" זכה לתהילה אלטרנטיבית  כלהקת הקולג'ים הכי גדולה בעידן הפוסט גראנג'. הסילבר ג'וז הפכו להיות ל"פרוייקט צד של…", או  הערת שוליים בביבליוגראפיה של פייבמנט. אבל היו אלו החברים המתפרסמים שלו שמפגש אקראי בהופעה שלהם עזר לברמן להתארגן על חוזה הקלטות עם הלייבל "דראג סיטי" .  

 "לא נולדתי להיות במרכז ההתעניינות אני מנסה לעשות לעצמי שם כמתבונן חד, כעד. בליבי תמיד רציתי להשאיר מאחוריי גוף עבודות מאוד מסויימות. אני מאמין שהופעות בצורה קבועה מקצרות את חיי הכתיבה של המוזיקאים. אם אתה מתדיין עם ההיסטוריה, אתה לא מבזבז אנרגיה ותאי מוח על מכירות יחסי ציבור ופרסום. ככל שגופי ינוע פחות כך למוחי תהה יותר אנרגיה לכתוב" דיויד ברמן עונה לשאלה למה הוא לא כל כך אוהב להופיע לפני קהל בצורה קבועה.

במקביל ללימודיו לתואר שני בכתיבה יוצרת, הוציא ברמן את שני האיפים הראשונים של הג'וז. האיפים הכילו שירים מאותן הקלטות ישנות שנעשו על הווקמן. איכות הסאונד ותחושת ה"לא אכפת לנו ממש איך זה נשמע העיקר שאנחנו מכייפים" תייגה את  ברמן כחלק מגל הלו-פיי ששטף את המוזיקה האמריקאית מאמצע שנות התשעים והלאה.  מעין גישת "דוגמה 95" מוזיקלית  שניסתה להתרחק מהצליל האולפני הממורק והסינטתי לעייפה, והעדיפה את התעוד הנכון של הרגע על פני שלמות טכנית.
אם לדור ה-X הנשכח והאדיש של הניינטיז היה איזה רצון שמישהו ידבר בשמו, הרי שברמן יכל בקלות להיות המועמד הראשי לתפקיד.  "ולפעמים אני ממש מתקשה לבחור בין זוג נעליים חומות וזוג נעליים שחורות"  הוא שר ותיעד בשיריו את התלבטויות הקטנות והלכאורה חסרות משמעות של דור שלם שלא היה לו על מה להתלבט פרט לכמה עמוק הוא רוצה להתברג בתוך התאגיד,  או איזה מכונית תביא אותו הבית בסופו של עוד יום אינסופי במעבדות העבדות של ההיי-טק.
כשהיסטוריונים עתידיים יחפשו תיעוד מדוייק על כל האנשים הצעירים והאבודים של שנות התשעים רגע אחד לפני שהם גילו את עצמם מחדש בניו אייג' של המילניום, הם יוכלו למצוא אותם בקלות מאכלסים את שיריו של ברמן.  "כשאני יורד העירה , אני תמיד לובש חליפת קורדרוי, כי היא עשויה ממאה מרזבים שהגשם חולף דדרכם, אבל איש בודד לא יכול לעשות כלום, אם הוא לא מצליח להביא את עצמו לבחור בין זוג נעליים שחור או חום" הוא חותם את השיר כמסכם את כל הניינטיז כולן.   

 
 "מסיבת המילניום שלי נמשכה ארבע שנים יותר ממה שציפיתי, זה היה כיף אבל לא השנה האחרונה. היא היתה רעה. נכנסתי לגמילה אבל התדרדרתי אחורה כמה פעמים, הצלילה שלי התחילה איפשהו לקראת סוף שנת 99 והסתיימה בעיירה קטנה בוירג'ינה ב2004."
 
לפני כשנתיים חשף ברמן בכמה ראיונות את מה שעבר עליו באותן שנים בהן הוא חגג את מסיבת המילניום הארוכה שלו. מגוון הסמים החוקיים והלא חוקיים שהוא ערבב וצרך במשך השנים הצטברו למסה קריטית שהפילה אותו אל השנה הרעה ביותר שלו. גם כשדיבר בגילוי על נסיון ההתאבדות שלו, עשה זאת ברמן ללא שמץ של פאטתיות ובכנות נדירה סיפר ברמן על הבוקר שאחרי, ושנות הטיפוס האיטי והלא קל שלו בחזרה אל שפיותו. שפיות שלפי הצהרותיו גרמה לו להתאהב בתפילות יהודיות המושרות בידי חזניות, להיועץ ברבי שלו מדי פעם, ולהוציא ספר שירה.  
באחד משיריו שר ברמן: "כל הזמרים האהובים עלי- לא ידעו לשיר" וברמן יותר מכל הוא מוזיקאי של מילים. הספק שירה –  ספק דיבור שלו,  נעים תמידית על הגבול בין סיפור קצר לבין שירי עם המומצאים על המקום. ב-10 וב-11 ליולי הוא מגיע עם להקתו לשתי הופעות בישראל (הפטיפון, ובית מיומנה- בהתאמה)  שווה להצטייד במילון ולבוא בשביל לראות איך שרים אנשים הנלכדים בתוך שיר כמו "יש מקום מעבר לבלוז, שאני לא רוצה לראות יותר".  

 

                                    דיסקוגרפיה

 

 

1991 – Dime Map of the Reef –  1994 – The Arizona Record
ברמן הגדיר היטב את שני האיפים האלו בשם של שיר המופיע "באלבום אריזונה" – "הידע הסודי של דרכים צדדיות".  איכות ההקלטה הרוחשת,  והתחושה שכל השירים נכתבים בזמן שאתה מקשיב להם מקשה על האזנה לאיפיז אלו לאורך זמן. אולם כשדוגמים כל שיר בפני עצמו, מגלים את זרעי הפורענות חסרת ההגיון של הסילבר גו'ז ופייבמנט מה שאילנד דיין היתה קוראת מסמך מרתק על הנעורים האבודים באמריקה 

 

1994 – Starlite Walker
התקליט הראשון פרופר של היהודים מכיל הרבה שירים טובים כמו "ניו אורליאנס" ו-"גאות לאוקיינוסים".  אבל גם לא מעט ניסויים ביזארים שלא תמיד עלו יפה. המפגש עם האולפן המקצועי,  הקציע את השוליים החדים ברוב השירים, עדיין אנחנו מדברים על אלבומים שגם ככה מוגדרים כלו פיי, לא מדובר פה בהפקת פאר. אולם ההמולה הרוחשת של תחילת דרך נעלמה. בהרבה מובנים האלבום הזה בעיקר מהווה נסיון למצוא את הכיוון שאליו הלך ברמן באלבומו הבא.

 

1996 – The Natural Bridge.
למרות שבקרב חסידי ברמן אני בדעת מיעוט, מבחינתי – זהו אלבומם הכי טוב של היהודים עד היום. ללא עזרתו של מלקמוס ברמן מנסה, ומצליח. למתוח את הקול שלו בכדי ליצור מלודיות אמיתיות שאפשר לשרוק בדרך למכולת. כשהן פוגשות את המילים המבריקות שלו כמו ב- "בבלוז שחור וחום"  ו-"איך להשכיר חדר" כשכל זה משתלב היטב באוירה המוזיקלית הלייד-בקית, נטושה, ודכדוכית משהו של האלבום זה הופך את האלבום הזה להיות אסופת השירים הכי טובה של ברמן שקובצה לה יחד בדיסק אחד. 

 

1998 – American Waters
כבר אמרתי שאני בדעת מיעוט אולם בעיני רבים ובעיקר מעריצי פייבמנט, מדובר באלבומם הטוב ביותר. מה שבטוח הוא שזהו אלבומם הרוקי ביותר. מלקמוס חוזר בגדול, אולי גדול מדי.  תורם ערוצי גיטרות קולות ואת רוח המדרכות ששוררת על חלק גדול מהשירים. "הכניסו את העננים", "וצפור אם אתה בודד הלילה" הם הדבר הכי קרוב ללהיטי קולג' סטנדרטיים שהיהודים הוציאו עד היום. האלבום נשמע כמו מה היה קורה אם פייבמנט לא היו מנסים להיות להקת רוק "אמיתית" לקראת הסוף וממשיכים בדרכם הסלאקרית לייצר פסקולים לסטלנים אינטליגנטים במיוחד.   

 

2001 – Bright Flight 
 מלקמוס עסוק מדי במחויבויות אחרות,  וברמן שוב פונה אל הנוגה והאישי. כמו בNatural Bridge  אבל הפעם מסעו נמשך הרבה יותר עמוק לתוך האמריקנה והאלט קאנטרי. "נעבור לגור בנאשוויל ואני אעשה קריירה  מלכתוב שירים עצובים שישולמו פר דמעה"  הוא מציע ספק בהומור ספק ברצינות לאשתו קאסי שגם שרה איתו באלבום מעניין לראות איך עטיפת האלבום שואבת ומתכתבת עם עטיפות האלבומים של ג'אנדק. 

 

2005 –  Tanglewood Numbers
למרות השנים הקשות של ברמן האלבום הזה לא נשמע כמו אלבום של מי שמצא את דרכו ומנסה להטיף לשאר העולם על חיוביותו החדשה.  ברמן נשמע  פה הכי קרוב להיות לו ריד אבל אנושי, הצליל המבריק של האלבום חייב הרבה למלקמוס שחוזר ומנגן פה את ערוצי הגיטרות הכי מרשימים בקריירה שלו אבל גם יודע להשאיר מספיק מקום לקולו ולחזונו היחודי של ברמן. יחד הם יוצרים תקליט רוק נינוח וחכם שקורן מתחושת כיף בסיסית שכזו. עד כמה שזה נשמע פשוט, זה באמת פשוט עוד תקליט מצויין של היהודים המוכספים.