היה לו  שפם לבנבן מהגיל וצהבהב מהטבק. זקנקנו מטופח ומחודד וגזוז למשעי. זקנקן שבלט הרבה יותר על רקע החליפה השחורה שבה התמיד להופיע בציבור.  למרות,  ואולי דווקא בגין עבודתו בחברא קדישה, היה רבי יצחק  הקברן  אחד האנשים העליזים ביותר שיכולת לפגוש. פניו המוארות בבוהק שתיינים אדמדם, לחייו השמנמנות שנמתחו אל אוזניו, גבותיו המחודדות ועיניו הצרות שקמטי צחוק מרובים  נפרשו מארובות עיניו כמניפה,  הקנו לו מראה של נזיר זן יפאני, אבל בעיקר העידו על אלפי הפעמים שבהם רבי יצחק,  צחק  וצחק,  וצחק.
לכשנשאל איך דווקא אדם המתעסק מדי יום ביומו במוות,  בשכול,  ובאבדון, הוא אחד מהאנשים הכי עליזים שיש,  היה מחייך רבי יצחק כמי שחיכה לשאלה הזו מתחילת השיחה,  ואומר בקול חנוק מצחוק ש:"אם לא נסחק בחיים, איך  יהיה עצוב המוות ?"
מדי בוקר היה רבי יצחק משכים קום ורוטן כלפי מלו אשתו,  על השעה המוקדמת שבה בחר אלוהים לתפילת שחרית. "אהה מתינה, אם אלוהים היה רוצה שאני אתפלל כמו שצריך היה נותן לי לישון עוד שעתיים שלוש"  מלו היתה ממלמלת  כלפיו שהוא סתם עצלן  וחוזרת לישון. לאחר  שהתרגל אל אור היום ועובדת היותו ער, היה רבי יצחק נוטל ידיים אומר ברכות השחר, לוגם כוס מאחייה, והולך להתפלל בבית הכנסת הסמוך למרכז המסחרי של אורן.
באותו בית כנסת  נהג להתפלל גם טיו חנניה, (אותו דוד בעל תכונת ה"חאברי" אשר היה מביט בעיני אנשים חיים ורואה את יום מותם ) ולכשהיו יוצאים שניהם  מבית הכנסת,  הקפידו השניים לצעוד יחדיו ברחוב ושיחה  פרטית נמתחה בינם.  באותה עת השתררה במורד הרחוב  דממה שרק בריג'יד המשוגעת העזה להפר בקללותיה ובצעקותיה – " הנה הולכים הקונסול של מלאך המוות, והנהג שלו. מחליטים מי יקבל היום  ויזה לעולם הבא…" היו מלחששות  הלשונות  מאחורי גבם של  השניים עת פסעו לאיטם כבוועידת פסגה באמצע הדרך בין העולמות,   בצפון שכונת צפון ד'. בעוד שטיו חנניה היה חמור סבר ועגום מבט דרך קבע,  כמי שנטל ידיעת תאריך מותו של אדם כבד עליו מנשוא, הרי שרבי יצחק נראה כליצן ושתיין המתענג על כל רגע ורגע בקיום האנושי,  ופורח באור השמש כשדה חמניות  בתחילת הקיץ.
בין שלל עיסוקיו במוות ובקבורה התמחה רבי יצחק, בהעלאת עצמות צדיקים וקרובי משפחה שנשארו במרוקו,  ולהביאם אל הנחלה ומנוחת העולמים באדמת ישראל.  באחד הימים  הגיעו אל משרדו שני גברים שניכר בהם כי אין הם מקורבים במיוחד לדת ולמסורת והתעניינו כמה יעלה להעלות  את עצמות סבם לקבורה.  לאחר שפרט רבי יצחק את  העלויות הכרוכות בדבר ואת המחיר,  התעניין בעדינות מדוע הם רוצים להעלות את עצמות סבם דווקא עכשיו, שני האחים התבוננו אחד בשני לרגע כמי שחוככים בדעתם האם לספר סוד נורא, לאחר כמה רגעים  של הסתודדות שקטה, פתח האח הגדול והחל לספר לרבי יצחק על קללה איומה שרובצת על פתח  ביתם ובני משפחתם.
קללה הפוגעת בהם וגורמת להם לטרדות מרובות מצד המשטרה ובתי המשפט. דבר אשר מוביל לאי אלו בעיות של תזרים מזומנים, ופרנסה טובה מדי עבור עורכי דין ועוד שאר מריעין בישין.
מאחר וסבם הצדיק שנפטר בדמי ימיו במרוקו תמיד חלם לעלות לישראל, קיוו השניים שבתמורה להגשמת  חלומו של הסבא,  והעליה המאוחרת ארצה שהם מארגנים לו, יגמול להם הסבא  ובתמורה יבדוק בעולמות העליונים : "מה נסגר  עם  הקללה הזו,  ואם יש מצב לבטל אותה, כמה שיותר מהר …"
בינו לבין עצמו חייך רבי יצחק מאחורי זקנו הגזום היטב על האמונה התמימה של השניים.  אולם כלפי חוץ שום שריר לא זע בפניו עת האזין לאחים.
"או-בכן, לא נראה לי שזו בעיה מסובכת להעלות את עצמות סבכם לארץ,  מתי תרצו לערוך את ההלויה החדשה?"
"זריז, זריז סבא, למה יש לנו כבר חמאר דה-ליל (סיוטי לילה, אבל במרוקאית מהסוג  שבעלולו מככב בתוכם )   מההזינזנות, מתי הכי מהר שאתה יכול לארגן לנו הלויה ?"
בעוד רבי יצחק חוכך בדעתו,  הבטיחו לו האחים שכסף אינו מהווה בעיה כרגע, והמהירות הינה בעל חשיבות עליונה כרגע.  לאחר שנסגרו הדברים הכין את עצמו רבי יצחק אל הנסיעה המפרכת למרוקו והחזרה עם עצמות הסב הצדיק.
הנסיעה עצמה למרוקו היוותה עבור רבי יצחק מטרד והיתה  החלק הפחות נחמד בעבודתו. כאדם שחזר שוב ושוב לארץ מולדתו כבר נעלמה ממנו מידת הנוסטלגיה וההקסמות הרומנטית של מי שמגיע בפעם הראשונה אל מחוזות ילדותו כאדם בוגר. משוחרר מהעבר,  היה רבי יצחק מתבונן בעשרות התיירים הישראלים שהגיעו יחד עימו בטיסה אל מרוקו,  כילדים המתלהבים ממוזיאון השעווה בטיול שנתי. ילדים החשים כאילו פגשו את הדמויות עצמם ולא את החיקוי התיירותי שנוצק בשבילם. "הם באים למרוקו לחפש מעסיות , ויש מספיק רוכלים שימכרו להם את זה מאוד יקר", היה רבי יצחק אומר לכל מי שהסכים לשמוע.   הוא סבל מהחום הקשה,ןועיקר סבל מפקידי הממשל שעשו כל שביכולתם להקשות ולסרבל עליו את העברת הגופה לישראל. פקידים שרצפו את דרכו בשילוב של בירוקרטיה ים-תיכונית וחמדנות מאגרבית שכל מטרתה היתה  לסחוט ממנו עוד ועוד כספי בקשיש.
כשנחת המטוס בשדה התעופה בבן גוריון נאנח רבי יצחק אנחת רווחה, הוא היה עייף מטיסתה הערב דרך צרפת, ורק המחשבה על הדרך הארוכה שהוא עוד צריך לעבור עד שיגיע למיטתו האהובה בבאר שבע
דכדכה אותו מעט.
שמשון,  עוזרו של רבי יצחק שנאמנותו רבת השנים חיפתה על רפיון שכלו,  חיכה לו עם האוטו של חברה קדישה בשדה התעופה. יחד הם העלו את הארון הקר אל האוטו הגדול.  בינו לבין עצמו ציין רבי יצחק,  שאולי הוא כבר מזדקן בשביל המלאכה הזו והגיע הזמן להכניס את בנו למקצוע יבוא הגופות.
לאחר שנסתיימו החלפות המילים ההכרחיות נמשכה הדרך הלילית אל העיר בלב המדבר בשתיקה. האורות הכתומים האירו את דרכם בקלישות מה על הכבישים הריקים של אמצע הלילה, מדי פעם לכדו פנסי המכונית  איזה עץ בודד בשולי הכביש שנדמה לרבי יצחק  כבדואי היושב בצידי הדרך וצופה בהם אולם הוא ייחס את העניין לעייפותו הרבה ותו לא.
קטע הכביש מצומת בית קמה עד באר שבע היה הקשה מכולם.  הידיעה שענן האור הכתום באופק הוא ההילה שמקרינה באר שבע, המחשבה על המיטה הנעימה שמלו הכינה לו והג'רבה  (עבור בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בסדין חשמלי במרוקאית רק בלי חשמל ובלי סדין אלא מעין כרית גומי חלולה שאותה ממלאים במיים רותחים, סוגרים היטב וזורקים לכיוון הרגליים מתחת לשמיכה )
גרמו לו להקדים את הרדמותו ורק בנס הוא הצליח להשאיר את עפעפיו פקוחים ולא להתעורר על  הגבעות הנמוכות שבשולי הכביש, כשנכנסה המכונית בשערי העיר היה רבי יצחק עייף כל כך שהוא הציע לשמשון לרדת בביתו בכניסה לעיר ואילו הוא יקח את הארון אל המקרר שבמשרדי החברה.  "אין בעיה רבי יצחק" ענה שמשון,  ומייד לאחר שירד מן המכונית שם רבי יצחק את פעמיו אל עבר ביתו הסמוך.
בינו לבין עצמו הוא חשב שהלילה ממילא קר, מה כבר יקרה לארון?. נלך לישון ועוד כמה שעות נתעורר וניקח אותו למקומו" במחשבות מפוזרות אלו החנה רבי יצחק את האוטו מתחת לביתו, ושם פעמיו אל מיטתו שם שקע במהירות בשינה כבדה במיוחד.
"יצחק תתעורר" –  מלו אשתו, עמדה מעליו ומאחוריה הפציע אור השמש  כאלפי מחטים בוהקות ודוקרות." שמשון התקשר  ושאל איפה שמת את הארון?"
"רגע, רגע       מה זאת אומרת… " נכלם משהו,  נזכר רבי יצחק במאורעות הלילה הקודם. בפתאומיות הזדקף בבמיטתו וציווה על אשתו לחזור לטלפון ולהודיע לשמשון שהכל בסדר. תיכף הוא מגיע ומראה לו איפה הארון.  ויחד יכינוהו  להלויה שתערך היום.  התלבש, התארגן במהירות  נחפז במדרגות ויצא החוצה. האוטו השחור והגדול של החברה לא חנה מול הכניסה, או מול בית הכנסת של נזרי או בחניון של הבניין. למעשה הוא לא חנה בשום מקום.
לאחר ההכחשה הראשונית, ולאחר שפסל כל אפשרות אחרת לא נותר לרבי יצחק  שום ברירה פרט לקבל את העובדה שהאוטו נגנב, והגופה בתוכו.
"אה ווילי, ווילי  מה נעשה עכשיו??  הרהר רבי יצחק בינו לבין עצמו. כיצד נקבור מישהו שהגופה שלו  משוטטת כרגע בכבישי ישראל בדרך לגדה המערבית??.
לאחר שהתקשר למשטרה והתלונן על גניבת המכונית, (פקיד המשטרה: האם היו באוטו דברי ערך ? ר' יצחק : אפשר לומר…) התעשת רבי יצחק ולקח מונית אל עבר משרדי חברה קדישא.
" שמשון, תשיג לנו אוטו חדש מההשכרה, ואני בנתיים הולך לארגן ארון נוסף ולחשוב מה אני אשים בתוכו היום בהלויה".  החשש הגדול שלו היה שהאחים  ירצו לראות במו עינהם את עצמות סבם. בעוד רבי יצחק חושב מהיכן יוכל לארגן שלד אדם מפלסטיק ולעטוף אותו בתכריכים  צלצל הטלפון.
"הלו,  אתה התלוננת על גניבת מכונית? "
"כן" ענה רבי יצחק בלהיטות.
"טוב תשמע מדברים מהמשטרה, קרה דבר מוזר מאוד, בדרך כלל גנבי מכוניות לא נוטשים אותן באמצע הכביש ובורחים. אבל זה מה שכנראה קרה, מצאנו את האוטו שלך ליד צומת שוקת"
"תגיד לי בחורי הטוב, אתה נמצא ליד האוטו?, תוכל לבדוק לי משהו…" שאל רבי יצחק בקוצר רוח
"כן אין בעיה",
"אתה מוכן לבדוק מה יש בחלק האחורי של האוטו?"   ענה רבי יצחק בחשש.
התשובה לא אחרה לבוא – " שניה אני פותח את הדלת ,נראה לי הגנבים פתחו פה את ה…, היי יש פה ארון מתים פתוח… "
"ששש,  לא צריך להעיר את המתים" חייך לעצמו רבי יצחק, "אני כבר מגיע לקחת את האוטו והארון"