המאפרה שמעוצבת כמלאך המוות נשכחה על השולחן בחוץ, בין קפלי גלימתו שתי טיפות גשם מחליקות אל תחתית האגם השחור שפרוש בין רגליו.  כל אלבום מחווה זקוק לפחות לשיר אחד טוב – וזה מדהים. הצלחה איננה אופציה ריאלית למי שלא יכול לחייך.  הפואטיקה השבוזה של יום ראשון לפנות בוקר, זה עולם אחד מוקדם מדי בשבילנו.  

מישהי שנראית כמוך, כמעט בדיוק אותו דבר, מישהי שנשארת גם אחר כך כשהבוקר קר, כמעט בדיוק אותו דבר, הצליל של נפילה מתמדת, השמיים הם רק מים בהמתנה, תושיטי את ידייך את תוך האויר, הגשם יבוא לנשק את שיערך, מישהו אחר כבר ינגב אותו.

המבטים האטומים כשהוא פותח את הדלת, התקרה הלא נכונה כשאת נרדמת, המספרים שאת לא מחייגת, הנקודה שבה את נעלמת, המציאות שבה את שוב אובדת,  הדלת מול הילד, המחשבות אבל אחרת,  שבילי עשן אל סוף הערב,  הגבר האחר שלך.

כבר היינו כאן פעם לא ? זה רק הופך את זה ליותר ויותר עצוב את יודעת. ננסה לחייך, לא נוכל להיות אחרת, אל תתני למזל שלך לאכזב אותך. אני מתגעגע, נורא.