השבוע  הבחנתי במאורע נדיר שבו פרנסי העיר עשו סוף סוף איזה מעשה,  והניחו גשר ענקי החולף מעל פסי הרכבת ומחבר בין קצה שכונה ו' הישנה. לרגע אחד הבנתי איך  הצ'כונה הישנה התחברה עם פרבר רמות, הוילות עם השיכונים,  ספריית הדיוידי עם הסנדלריה של אפינג'אר וכך במחי גשר אחד  התחבר לו העבר עם העתיד כדי לייצר את ההווה.
מעבר לעובדה שמדובר בגשר  די מרשים בגובהו ובכמות המדרגות שאתה נאלץ לעלות כדי לחלוף עליו, הגשר הזה מקבע את העובדה שבאר שבע היא כנראה שיאנית עולמית בכמויות הגשרים שמכילה עיר מדברית וחסרת כל נהר.  הגשר הטורקי, גשר ההשכלה המרחפת בין הרכבת לאוניברסיטה  הגשר שבין לשכת ראש העיר למוזיאון חיל האויר,  ועכשיו גשר  "הצופים צפונה"  מעל פסי הרכבת.
אחרי שטיפסתי על  המדרגות  ושוטטתי על קצהו העליון של הגשר חשבתי כמה בלאגן יכל לחסוך הגשר הזה אם רק היו בונים אותו לפני שלושים שנה .
הימים היו ימי אחר הבחירות של – 77, באנגליה ג'וני ראטן וסיד וישס עשו פאנק עם גיטרות רועשות נגד המעמד הבינוני האנגלי ובארץ מנחם בגין עשה אותו דבר – פאנק יהודי פולני ובתמיכתם של יוצאי עדות המזרח נגד האשכנזים של מפא"י רק בלי גיטרות ועם הרבה מופלטות והעיף את המערך מהשילטון.
בבית סבתי להטו הרוחות, כל שבת בוקר התנהל פאנל פופוליטקה  בין כל הדודים, רק בלי מצלמות ועם הרבה יותר צעקות. המובטלים, אנשי הצבא, והצעירים שגדלו שערות אפרו  חשבו שבגין הוא המשיח וזה שהוא נולד בפולין לא משנה את העובדה שמדובר בגבר מרוקאי אמיתי.  מצד שני השוטרים, ואנשי סורוקה חשבו שהסהרורי הזה עוד יוריד את המדינה לטמיון, אבל כולם כולם הסכימו שהאואריסה של סבתי  מדהימה לחלוטין  (לטובת האליטות הישנות של מפא"י נסביר שמדובר במשהו דומה לריזוטו חום אבל עשוי מחיטה  שנאפתה כל הלילה בתנור עם מלא שום, וכן הרבה,  אבל הרבה יותר טעים מריזוטו). אותנו הילדים הפוליטיקה ממש לא ענינה, אם היה משהו שהטריף את דמיוננו   בבואנו לסבתא,   היה זה חדר האורחים עם הארון החום הענקי שלא היתה בו שום מכשפה או אריה וובטח ובטח לא הוביל לשום ממלכה קסומה, אבל הארון הזה היווה מאגר אינסופי של סדינים שמיכות וכריות שששמשו אותנו לבנות ממלכה קסומה משלנו מדי שבת בצהריים.  בעוד הדודים עסוקים בויכוחים חסרי משמעות  על פוליטיקה,  אנחנו היינו עסוקים בתכנונה והקמתה של המדינה בפועל והיינו בונים עיר אוהלים ענקית על כל חדר האורחים.
לכשנתפסנו גילינו את האמת המרה על הפוליטיקה, ליכודניקים ומערכניקים כאחת התעצבנו עלינו והענישו אותנו בדיוק באותה מידה. מה שאנחנו ראינו כחוג  מתקדם בארכיטקטורה לילדי כיתה ב' הם ראו כהתפרעות שובבית חסרת גבולות ובילגון הארון של סבתא.
שבת אחת, בחסות התלהטות הרוחות בסלון התגנבנו אני ובן דודי דוד, ובן דודי דוד השלישי (נראה אתכם אומרים את המשפט הזה ברצף, ומהר מאוד ותבינו איזה בלאגן זה לגדול במשפחה שכולם דוד)  לעבר חדר האורחים עם הארון כדי להקים שוב את עיר האוהלים שלנו, אך הפעם צץ לו גורם בלתי מחושב. דודי מרסל נמנם לו על הספה בחדר האורחים עייף מבילוייו הקבועים בפאבים  של יום שישי.  בחושיו המנומנמים הוא מייד קלט ששלושת הפוחזים הצעירים זוממים להפריע את שנתו המתוקה ובחלק היחידי של מוחו שהיה ער פנה אלינו וסיפר לנו כי במסגרת שיטוטיו הליליים הוא מצא  סוס פוני משוטט באיזור הפאבים של העיר העתיקה.
"סוס פוני???" נזקפו אוזנינו הצעירות, "אמיתי ? כזה עם ארבע רגליים ורעמת שיער? וואו".
"כן, כן,  ענה הדוד"  המנמנם, הוא הסתובב שם קצת אבוד,  ולא היה שייך לאף אחד אז קשרתי אותו לוספה נסעתי איתו לאנדרטה  והחבאתי אותו שמה, חשבתי לשחרר אותו מחר,  אבל אולי אתם רוצים אותו  ?"
מדי פעם יוצא לי להפגש עם תיכוניסטים.  בעיקר כשאני מלמד אותם סאונד, וכשהם מצליחים להבין משהו ואני אומר להם"סוף סוף  נפל לך האסימון",הם מסתכלים עלי במבט מוזר משהו, ותוהים אם אני מהמר בקזינו,  ועל איזה אסימון אני מדבר שנפלתי איתו עליהם ככה סתם ביום בהיר, עכשיו לך תסביר  לנערים  שכל מה שהם מתאווים לו בחיים זה קופסת פלסטיק שרשום עליה פלייסטיישן,  כמה רצינו סוס פוני כשהיינו קטנים. אבל באמת שאם היה בא אלינו מלאך והיה  אומר לנו יש לכם משאלה אחת שאתם יכולים לבקש. אז מה אתם הכי הכי רוצים עכשיו בעולם?  לא היינו מבקשים שלום עם מצרים או שמכבי תל אביב תזכה בגביע אירופה, אנחנו רצינו סוס פוני קטן, זה הכל, ומרסל ידע את זה.
להוטים לקבל את הסוס פוני מייד התרפסנו בפניו, "כן כן מרסל, בבקשה תביא לנו אותו!!!".
חג פורים עמד מעבר פינה, ומייד חשבנו ששהשנה יהיה פריט חשוב וחדש  בתחפושת הקאובויים של שלושתינו.וכל שנה התחפשנו לקאובויים., מעבר לאקדח הקפצונים, מעבר לכוכבי הכסף על החולצה מעבר לשפם והכובע, השנה יהיה לנו  סוס פוני אמיתי שעליו נרכב!!! ונהיה הדבר הכי מגניב שקרא בבאר שבע מאז שאברהם אבינו אירח פה כמה מלאכים.
מרסל חייך ברשעות, הוא הכיר את המוחות הקטנים שלנו היטב וידע איך לתמרן אותנו.
"טוב תשמעו," אמר מרסל בלחישה סודית  " אין לי בעיה להביא לכם את הסוס אבל אני לא יכול לנסוע  עכשיו כי הוספה נמצאת בדיוק מול החלון, ואם ממה תשמע אותי מניע את הוספה ביום שבת הלך עלי. יש לי רעיון,  אני אשאר כאן,  שממה לא תחשוד בכלום, ואתם תלכו ב
שקט ותדחפו  את הוספה למקום רחוק, תקראו לי, ואני אסע להביא לכם את הפוני. אבל דיר באלאק לחזור לכאן לפני שהצלחתם להזיז אותה…  והכי חשוב תזיזו אותה בשקט…. שלא ישמעו"
מייד יצאנו למשימה שהוטלה עלינו  נחושים להזיז את הוספה. אך רק כשהגענו אל הוספה גילינו את תכניתו הזדונית של מרסל. הוספה היתה קשורה לפח הזבל שעמד שם.
איך נזיז את הוספה הזו אם היא קשורה לפח הזבל ? תהינו ועמדנו מגרדים את ראשינו.
אולם לא מכשולים קטנים שכאלו ימנעו מאיתנו את סוס הפוני שלנו.
השמועה פשטה במהירות, קראנו לילד אחד והוא הביא איתו עוד שלושה, הם הביאו איזה עשרה ואלו הביאו עוד עשרים. מרגע שהפצנו את השמועה שייהי לנו  סוס פוני הצלחנו לגייס חבורה של כמה עשרות ילדים  שנרתמה למשימה להוביל את הוספה ואת פח האשפה הקשור אליה אל מעבר לטווח השמיעה של בית סבתי.
בעוד כל דיירי השכונה מוטלים  במיטתם סובלים מתסמונת הלם פוסט סכ'ינה (חמין מרוקאי) של שבת. התחלנו לדחוף בשקט מופתי את הוספה ואת פח הזבל שנגרר אחריה עד קצה הבלוק.
לכשהגענו לקצה והבטנו מסביב היכן ניתן לקחת וספה ופח (שבנתיים קיבלה את השם וספח) ולהניע אותה ברעש, מצאנו את התשובה.
"היי בואו נעביר את הוספח  מעבר לפסי הרכבת, שמה לא ישמעו כלום… זה הכי בטוח, וזה גם קרוב לאנדרטה" .
אף אחד מהילדים לא חשב כיצד ניתן להעביר פח זבל ( גם עם גלגלים)  את מסילת הרכבת.
"כשנגיע לגשר או במקרה הזה לפסים, נעבור אותם." כל חשבנו.
הגענו עד ערימת החצץ והתחלנו לדחוף את הוספה במעלה התלולית לאחר מאמצים מרובים ובעוד כל בגדי השבת שלנו הפכו למיוזעים מאובקים ומטונפים,  הצלחנו איכשהו להעביר את הוספה מעבר לפסים אבל לאחר כמה נסיונות   הבנו שאין שום דרך שבעולם שנצליח לדחוף את פח הזבל אל מעבר לפסים.
וכך נותר לו המחזה הסוריאליסטי הזה וספה מצד אחד של הפסים פח זבל עומד מצידם השני של ושרשרת עבותה מחזיקה אותם קשורים מתוחה לאורך מסילת הברזל.  בשלב הזה כבר התייאשנו.
"אוקי יאללה,  נקרא למרסל זה מספיק… שיבוא לפה וישחרר את הוספה מהמקום שלה וילך להביא כבר את הסוס פוני הזה!!!"
למזלינו לא עברה שם שום רכבת באותם שעות צהריים מתות שכן אם זה היה קורה, סביר להניח שהייתי עכשיו עדיין בכלא באר שבע כאחראי לתאונת הרכבות החמורה ביותר בישראל אי פעם.
כשראינו מרחוק את מרסל רץ בטרוף לעברינו כשאחריו נגרר בן דודי דוד מהאוזן  ומאחוריו כל הדודים והדודות עלתה בנו התחושה שאולי זה לא בדיוק מה שהוא התכוון אליו.
ילדי השכונה האחרים קלטו כבר שסוס פוני לא יצא להם מזה ונעלמו במהירות מהשטח,  אבל נשארו מספיק קרובים כדי לראות  אותנו חוטפים מכות רצח על הצלחת יתר ביישום הרעיון של מרסל, מאז אני לא סובל קאובויים וסוסי פוני ולבן דודי דוד יש אוזן אחת משולשת שכל פעם שפורים מתקרב ממש  כואבת לו.