בתחילת העשור הנוכחי פתחתי עם חבר עסק באיזור העיר העתיקה בבאר שבע, באחד מימי החורף הקיצי שנדמה שרק בבאר שבע מתמחה בהם,  נזקקתי למסקינג טייפ וכך יצאתי לחפש חנות למוצרי כתיבה ברחבי העיר.  קיויתי שאיפשהו בין הבנינים העותמאנים המוזנחים והחנויות העצובות של המדרחוב,  אני אמצא איזו חנות למוצרי כתיבה ולא אצטרך לכתת רגלי עד הקניון.
איך שפניתי לרחוב שמתי לב אליו.  הוא עמד על המדרכה בחוץ, איש קטן במכנסיים אפורים וחולצת בד שפשוט חיכה לצד החנות שלו עם ידיים שלובות מאחור. הוא חיכה כאדם שהתייאש מלחכות, כאדם שלא האמין שמישהו יכנס ככה סתם לחנותו, באמצע היום.  היה נדמה לי שיותר משחיכה ללקוחות מזדמנים, היה הוא רגיל לפתוח את חנותו מכוח האינרציה,  מתוך המחשבה שאם יש לך חנות אז כנראה שזה מה שצריך לעשות, פשוט  לקום בבוקר ולפתוח אותה.
באיזה מקום  חשתי את מבטו בוחן אותי מהרגע שנכנסתי אל  הרחוב.  עם קרחת מבהיקה מצריבת השמש ומשקפיים מרובעים שהיו מונחות בחצי גובה האף וזוג עיניים שבחנו אותי מעל הזגוגיות.
עצרתי לידו והתבוננתי בו ובחלון הראווה שמאחוריו.  שנים של סופות חול, ונסיונות פריצה ביצעו  את זממם בזכוכית המאובקת והשבורה, שריטות הזמן שגרמו לכל המוצרים בחלון הגדול להראות כאילו הבטת דרך הזגוגית היישר אל עידן אחר.  מכשירי כתיבה שונים,  סרגלים גדולים וישנים ומחוגות שנדמה כאילו היו תלויים שם מאז ימי סוקראטס,  כולם מפוזרים באי סדר חינני בחלון. פינתו הימנית של חלון הראווה היתה שבורה לחלוטין ובמקום הזכוכית החליפו אותה לוחות עץ ישנים.
מה אתה מחפש?  הוא שאל אותי בקול סקרן כשהבחין במבטיי הבוחנים את חלון הראווה שלו.
אולי יש לך  מסקינג טייפ ? שאלתיו.
"אה?? בודאי שיש לי." הוא ענה בקול גבוה ומעט חנוק, כמתרעם ונעלב בו זמנית מהשאלה החצופה.  "בוא תכנס לחנות אני אתן לך את מה שאתה צריך"
עקבתי אחריו לתוך החנות החשוכה.  במעבר בין האור שבחוץ לחשיכה שבפנים הפכו עיני לחסרות תועלת לכמה שניות עד שהתרגלו לאיטן לאפלולית ששכנה שם כבדרך קבע גם בצהרי היום.
מרגע שהתחילו להופיע הפרטים מתוך החשיכה היה נדמה לי כאילו במעבר בין הרחוב לחנות  נכנסתי במקביל למימד זמן אחר אינספור פריטים מילאו את תודעתי , בריסטולים, מהדקים, סרגלים, גיליונות נייר ולוחות כתיבה היו מאוכסנים במדפים שהשתרעו מהרצפה ועד התקרה. אינסוף פרטים קטנים שנדמה כי נצברו וצברו אבק בחנות הזו במשך שנים, המממ הרהרתי לעצמי הרי זו ממש חנות שראויה להיכלל בסימטאת דיאגון של הארי פוטר.     .
בזמן שלקח לעכל את שפע הפריטים שמסביב , שמתי לב שאני לבד בחנות  ובן שיחי נעלם לחלוטין. לפתע שמעתי קול מגיע מאי שם במעבה החנות. "חכה, רק שניה אחת" . ולפני שהספקתי להבחין  מהיכן הגיע הקול, הופיע האיש לפתע, ממש לצידי,  אך כבמעשה קסם הוא נעמד מצידו השני של הדלפק העמוס  דברים, לבין המדפים שמאחוריו  במרווח שהיה כל כך צר עד שנדמה שהוא נוצר אך ורק לפי מידותיו של האיש הקטן .
. "יש לי שלושה סוגים, של מסקינג טייפ אחד של עשרה שקלים, אחד בעשרים שקלים ואחד של שלושים,"
"אז מה ההבדל בינהם ?" שאלתי אותו בחצי חיוך.
"המחיר," הוא ענה בממזריות . למה אתה צריך אותו ?"  הוא שאל בחקרנותו הבלתי נלאית.  חייכתי לעצמי על התשובה המשונה ופירוט סוגי הסרטים לפי המחיר,  " אני צריך אותו כדי להדביק אותו לאורך המיקסר שלי ולרשום מה זה כל ערוץ וערוץ "
אה ?? מה זה מיקסר ?  אתה עושה עוגות ? או בטון ? איזה ערוצים, של טלויזיה ? " שאל אותי .
"לא, לא,  אני עושה מוזיקה ומיקסר זה מכשיר שמעבירים דרכו המון ערוצים  מוזיקלים כדי לעשות שירים"
"אה,  מוזיקה זה יפה מאוד, אבל זה לא צריך להחזיק את החלונות מפני התקפה כימית נכון ? אז תיקח את  זה של העשרה שקלים הוא הכי טוב בשבילך"   קבע בפסקנות.
חייכתי בגין התשובה הכל כך מפתיעה ולא קפיטליסטית,
"למה אתה מחייך ?"  הוא שאל בסקרנות ומצחו נמלא קמטים של תמיהה.
"תראה,  אני לא מבין למה אתה מחזיק שלושה סוגים של מסקינג-טייפ אם אתה חושב שהזול ביותר הוא הכי טוב ??  "
"אה, זה….."  הוא חייך,  כאילו רק חיכה לרגע שאשאל אותו על כך.  "פשוט מאוד,  בגלל שאני לא רוצה שיגידו שאין לי מבחר,  ואני מוכר רק את אלו שיש לי. וגם ככה,  מי שרוצה לשלם יותר,  עבור אותו מוצר,  יש לי מה לתת לו"
מבטי המשיך לשוטט על פני המדפים הגדושים של החנות ובעודי מתפעל  מהחנות וממבחר האוצרות שטמונים בה שאלתיו :  "תגיד אתה נמצא פה בחנות הזו  כבר הרבה זמן ?"   כאילו שלא יכולתי לדעת את התשובה לפי עשרות הפריטים העתיקים שהיו פזורים מסביב.
"אני? " הוא שאל בקולו החנוק והגבוה. שהיה נדמה כאילו הגביה עוד ועוד רק מתחושת העלבון ששאלתי עוררה בו – " אני הייתי הראשון בבאר שבע!! הראשון !! כשלא ידעו מה זה מחוגה היו לי כבר סרגלי שרטוט…"  היה משהו מלא גאווה בדרך שבה הוא זקף לזכותו את זכות הראשונים במכירת מכשירי כתיבה בבאר שבע שהבנתי מייד כי האיש שייך באמת ובתמים לדור המייסדים של העיר.
הוא לא היה מהמייסדים שהתווכחו במסדרונות העירייה,   לא מהמייסדים שבנו את האנדרטה (למרות שלפי הדרך בה הוא דיבר על המחוגות וכלי השרטוט היה ניתן לחשוב שהוא שירטט אותה על הגבעה מעל העיר כפרסומת לחנותו ), האיש היה ממייסדי העיר
בפועל,  מהאנשים שבאו הנה,  פתחו בה את העסק שלהם וניסו ליצור כאן  חיים בלב המדבר כמשסביב הכל באמת עוד היה חול וחול והרבה גמלים  של בדואים .
"וואי תודה הצלת אותי, כבר עמדתי ללכת לקניון…" איך שהזכרתי את הקניון,   קפץ האיש הקטן כנשוך נחש וראיתי שכולו נרגש  ונסער כאילו דרכתי על עצב חשוף – " הקניון? למה לך ?  בגלל שהם יכולים למכור יותר זול באיזה חצי שקל מאשר אצלי אז אתה קונה אצלם ? אבל  לאן הולך הכסף של מי שקונה שם ? נוסע רחוק,  רחוק לבנקים של תל אביב, מעבר לים,  אף פעם לא חוזר לכאן, נעלם,  עד שכל העסקים הקטנים יסגרו כי לאף אחד לא ישאר  כסף כאן,  ואתה יודע מה יקרה ביום שלאנשים פה יגמר הכסף?? כל הקניונים האלה  פשוט יסגרו את החנות הגדולה שלהם וימשיכו הלאה לעיר אחרת,  ככה זה, אבל למי אכפת ? לאף אחד, מה שחשוב לכולם זה רק שהם יותר זולים,  בחצי שקל… " .
ברבע השעה הקרובה זכיתי לשמוע ממנו את סיפור החנות, את בעיות הלב שהיו לו,  ואת תלונותיו וטרונותיו כלפי  העיריה  שהזניחה את העיר העתיקה, על הלקוחות שנעלמו עם השנים ועברו אל הקניונים הגדולים ולרשתות השיווק הענקיות. "אתה  מבין" הוא אמר לי,  "אומרים שהזמנים משתנים, שהכלכלה משתנה, שהעיר משתנה, אבל זה לא נכון בכלל, זה רק האנשים עצמם שמשתנים" הוא הוסיף באנחה, "טוב מה אני מעכב אותך עם הדיבורים שלי  אתה רוצה עוד משהו ? " הוא  שאל, "לא,  תודה." כמעט התנצלתי " אני צריך רק מסקינג טייפ."  הוא חייך בעצבות מסויימת – "טוב – עשר שקל… "
השבוע חלפתי במקרה ברחוב שלו וראיתי את השלט הלבן והשחור על החנות  המודיע שהאיש נפטר. הסתכלתי במודעת האבל כמה שניות ולא יכולתי שלא לשים לב כי מתחת לשמו של האיש,  צויינה בסוגריים שם חנותו כאילו היה האיש חלק בלתי נפרד ממנה והיא ממנו,  למרות שבקושי הכרתי אותו אני רוצה להקדיש את הטור הזה לזכרו של אחד ממייסדי העיר האמיתיים של באר שבע ,  שלמה  דהן – וחנותו,  נורמנגרף.