ראיתי את הכתבה, נעצבתי, זהו. הדור התחלף, אנחנו הילדים של חורף גל, גל, גל, גלגל"ץ, מוזיקה ישראלית זה חרא, פשוט חרא – קחו את המהפך, דודו טופז, הכל קשור, האנשים החדשים, הכל קשור, זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם מכלום? קשור, ישראבלוג ? קשור, ערוץ ויוה ? באימה שלי שהכל קשור, שוקו פצצות לגבות של האיראנים, קשור, תיק צד בשמונת אלפים שקל קשור דיויד בואי בתל אביב קשור, אחי לגמרי קשור.
ב 72 הילדים לא אמרו ששנות הארבעים היו השוס הכי רציני,  אבל אנשים חדשים זה חרא, אחי, זה חרא…מה הם מבינים ?

אני לא צריך טלויזיה 40 אינץ' מניאון,  אני לא צריך שכבות גיאולוגיות של איפור, ואני ממש, אבל ממש  לא צריך אירויזיון,  אני בסך הכל צריך דיסק של להקה עלומה מפינלנד העונה לשם הבלתי אפשרי פאבוהארג'ו כדי להבין שיש עתיד. ושאיפה שיש חרא יש גם סימני חיים.  קחו את העצים, תבנו מהם ארונית קטנה ומכוערת שמכילה  מסך עם מטבעות של כסף בצד, תריצו עליהם שורות קוד שיראו כמו חלליות של אטארי, תפלשו מהחלל דווקא במכולת של הגרוזיני מתחת לבלוק, תצאו מהאופנה, תתנו לזה לצבור אבק,  עד שיום אחד יזרקו  את זה לזבל.  והעצים יתפרקו לאט לאט, יסחפו אל קינות הנחמה שבאין, ישכבו כגורדי שחקים גוססים בין נווטי החלליות המושבתות, שיתחילו לתופף עליהם  שיר געגועים. געגועים לחלל חשמלי, לאנקות הגבהים של קייט בוש,  לימים חסרי גבולות, למרחקים שהדמיון יכל להגיע אליהם לפני שמישהו העלה לרשת  את דמיון דוט קום, געגועים ל-מי דיאז ל-דו במול, געגועים שדווקא חבורת תמהונים פינלנדית תעדה כל כך טוב, אחרי שנברו במזבלות הגדולות ביותר של הרשת, אספו הפינים את כל המחשבים הפרימיטבים ואת כל העתידים הזנוחים עם שלל השרכים שהסתבכו באדמה הקרה של בית הקברות למשחקי אטארי, הם לקחו את חיפושיות הזבל שמשוטטות בין הג'וקים והמעגלים המודפסים שנעלמו בין עלוות הירוק שכיסתה את פסי הכסף, ואת הכל הם סחבו בתהלוכה שבטית רוחשת והומה לעבר העיר הקימו מיצג תזמורת אורות גחליליות חשמליות בשוליה,  ויצרו  שיר געגועים לרגע הכי טוב שיש, עכשיו.  

 

 

 

 

 

 

 

 

נעמה קדישאי

 

 

 

 

 

 

עכשיו, לכו לשמוע.