אני עובר ליד מסך הטלויזיה בספריית הדי.וי.די השכונתית שלי, והבאסים של הפסנתר נופלים לי על הראש בפתאומיותם, חוזרים וחוזרים וחוזרים, כמו שליחים מארץ ילדותי, "מותק, החיים הם מה שאתה עושה מהם", מבט לעבר התמונה, הג'וקים שהולכים על הפסנתר, והאיש עם הקול הכי מוזר בעולם המוזיקה. ואז אני קולט שבצד רשום VH – CLASSIC
זהו, אני מהרהר לעצמי. עכשיו אני כבר בדור שהמוזיקה של שנות התבגרותו נחשבת לקלסיקה ? האם זה צעד אחד לפני שמגלים אותך לריקדים סלוניים בבתי אבות? מה ירקדו שם עוד כמה שנים ניק קייב ופאלפ ?
מותק החיים הם מה שאתה עושה מהם, תחגוג אותם…
אני לא מאמין לך
"עכשיו הכיף נגמר,
איפה המילים מתחילות ?
אני מנסה למצוא שביל קדימה
בכל דרך שבה את אומרת
המסכת נמשכת
אבל עינייך אינן רואות
זה אותו שיר ישן –
אני לא מאמין לך
הבטחות מוזהבות
שהשנים הוכיחו כשגויות
אני מנסה להישאר עם קצת כבוד עצמי
אבל בכל מה שאת אומרת
הנפילה שלנו נמשכת
והגאווה שלך לא נסתרת
זה אותו שיר ישן –
אני לא מאמין לך.
והדרך שבה את משחקת
זו הדרך שאת רוצה
והדרך בה את שרה
את אותו שיר ישן –
אני לא מאמין לך. "
(מארק הוליס )
ככה סתם אתה מתעורר ביום שבת בשבע לפנות בוקר ויש לך מפוחית מרוחקת בדיסטורשן כבד נקרעת על עור התוף, החדר שלך מלא בוילונות מחוררים ויש לך את התחושה הזאת הזאת שמשהו לבן חומק ממך במהירות החושך, מין תובנה שמשהו בך הולך לאיבוד בזמן שאתה ממצמץ אל העולם, ומעיף את קורי השינה מהעפעפיים. כמה זמן זה נמשך ככה? אתה תוהה, ולאט לאט אתה הופך מודע לנוכחות הטעם הזה בפה, כמו אחרי שהתנשקת עם מישהי שאכלה שוקולד מריר והטעם הצורב-מתוק הזה, נשאר לה בפה. מתי שהוא אתה קולט שהתחושה השבורה הזו בצד מגיעה ההטלפון שנרדמת עליו ודקר אותך כל הלילה בצלעות, אבל למה אני מרגיש כל כך, אה… אתה תוהה בעמימות, עד שאני מגלה שבשקט בשקט, שוב השארתי את Spirit Of Eden כל הלילה על רפיט…
עכשיו אני מאמין לך.
אני מדבר עם התלמיד שלי לסאונד, מנסה להסביר לו למה כל ההפקות באייטיז זה הדרך הכי טובה ללמוד על אפקטים של סאונד, "אתה מבין באייטיז עם כל צעצועי האולפן החדשים היה לטכנאים דחף להיות יצירתיים, ולנסות כמעט כל דבר עד הקצה שלו" הוא מסתכל אליי ולא מבין.
"אבל אני שונא את הסאונד המנופח והמגעיל הזה"
איך אתה יכול לשנוא קורוסים אחרי ששמעת את קוקטו-טווינס ?" המבט האילם בחזרה מכה אותי בשוק, רגע לא שמעת אותם אף פעם ? הם היו היסוד לכל השוגייזרים, שלא לדבר על כל מיי בלדי ולנטיין ? מה גם אותם אתה לא מכיר? וסלודייב אתה מכיר ? רגע ומה עם טוק-טוק ? TALK TALK ?? מה זאת אומרת לא שמעת עליהם…פאק מי סושי!! הם הלהקה הכי מדהימה של שנות השמונים, וLaughing Stock פשוט הקדים את זמנו במילניום או שניים…
מה זה צריך להיות ? גדל פה דור שהחינוך המוזיקלי שלו נראה ככה :ביטלס > איפה הילד-מוניקה סקס> פינק פלויד > רדיוהד. דרוש רדיו חדש. בדחיפות.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתיבת תגובה