תמיד הייתה לי בעיה עם הקיץ. הוריי, שהיו אנשי חינוך החליטו לטפל בי כיאות וכך נולדתי בזמן החופש הגדול בדיוק  באמצע הקיץ. המשמעות של זה עבורי היתה שאף פעם לא חגגו לי ימי-הולדת בכיתה או בגן  ואיכשהו תמיד הייתי חוטף מחלות מוזרות בקיץ.

באחד מימי השישי הלוהטים של קיץ נשכח בתחילת שנות השמונים החל לעלות לי החום מהבוקר, וכמו שקורה לי הרבה במצבים שכאלו, התחלתי להזות ולשמוע דברים בעוצמה מוגברת. מאחר והורי היו עסוקים בהכנות לשבת המתקרבת, הושארתי אני תחת חסותה של הטלויזיה החינוכית הישראלית. שכוב במיטתי מול הטלויזיה ער-לא ער, ערל לבב ומרחף נצרב בתודעתי הרגע שהמסך השחיר ונשאר כך במשך שניות רבות,  הלמות לב מרוחק מעין דופק תת מימי  מילא את החדר. "הממ, זה מעניין, האם זה פרק מיוחד של החטוף?".
השניות חלפו עצלות כמו ימי קיץ כשלפתע פתאום הופיעו תמונות של אמת-מים עתיקה על רקע שמיים כחולים עד כדי כאב, במעבר חד הופיעו שני אנשים הולכים עם גונג ענק באמצע קולוסאום ריק. "וואו, זה מתחיל להיות ממש ממש מעניין" הרהרתי לעצמי מבעד קרעי הספק מציאות, ספק הזיה, צהרימית שכזו. ואז הופיעה השקופית בורוד על גבי שחור: דיויד גילמור, ניק מייסון, רוג'ר ווטרס, ריצ'ארד רייט. וכמו קרן שמש מאוחרת ההפציעה מבעד לשחור הכתובת: "פינק פלויד בפומפיי".

לא ידעתי מי אלו פלויד הוורודים ולא הבנתי מה הם עושים בפומפיי. חשבתי לעצמי שאולי זו  עוד אחת מהפקות הטרגדיה היוונית של הבי-בי-סי, שהיו כל כך פופולריות בטלויזיה החינוכית דאז, אך מהרגע הראשון שנראתה הכתובת הכחולה  Echoes Part I חשתי  שמדובר כאן במשהו שונה לחלוטין.

 

הצליל המרוחק, כמו אבן קטנה שנופלת לבריכה ריקה במערה ענקית, חזר על עצמו והדהד והדהד לתוך האינסוף.  התמונה נפתחה אל עבר קולוסאום ששבמרכזו הונחו חומות של מגברים שחורים וציוד שנראה מרחוק כמו אביזרים החיוניים ליצירת איזה טקס פגאני. באיטיות בלתי אפשרית, כמעט מותחת גבולות  החלה המצלמה לנוע פנימה לעבר קבוצת האנשים  שעמדו שם, שקועים בעצמם עם הכלים שלהם, והחלו ליצור מוסיקה מהשקט המהדהד הזה ברחבי הקולוסאום.

 

המוסיקה שלהם היתה מלאה בניגודים. היה בה הוד והדר קדומים מצד אחד ופשטות מלאת יופי.
הצליל היה קדמוני ועתיק ברגע אחד, וחללי ומהפנט במשנהו, ונינוחות איטית שבבת אחת הפכה
לרעש פראי.  יותר מהכל הרשימה אותי התובנה שעלתה אט-אט מהתמונות: האנשים האלו מנגנים רק בשביל עצמם!! ללא קהל, ללא מחיאות כפיים, ללא מבטים למצלמה, ללא דיבורים, ללא איפור או בדיחות, מוזיקה שנבעה מאיזה מעיין תת מודע של יופי, מוזיקה, רק מוזיקה טהורה.

בשעה שלאחר מכן שכבתי מסטול, קודח מחום מהופנט ונפעם לגמרי מול הטלויזיה. בפעם הראשונה בחיי
אמרתי לעצמי:"זהו! זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. אני רוצה להיות מוסיקאי; להיות מסוגל לאחוז בקרניה של החיה הזו ולאלף את הדרקון הזה כך שהאש הזאת תצא ממני כמו שהיא יוצאת מהם".

 

לפני כמה חודשים  רכשתי את הדיוידי של פינק פלויד בפומפיי בגרסת הבמאי. ובהגיעי לביתי צפיתי בהופעה הזו שוב ושוב. נאמר כבר עכשיו שגרסת הבמאי ששמו הוא אדריאן מייבן, (ובאנגלית Adrian Maben) ממש מאכזבת . לצערי היא שונה מאוד מהזרט ההזוי והפרום שראיתי בימי ילדותי, ערוכה אחרת עם תוספות מיותרות וכוללת בתוכה כל מיני קטעים שבהם הוא מראיין את הפלויד, רגע אחד לפני שהם הפכו מלהקה אלטרנטיבית וניסיונית לסופר-סטארים בקנה  מידה עולמי, ממש תוך כדי העשיה של Dark Side.

מייבן  מתגלה בראיון איתו כצנון בריטי טיפוסי, וגרוע מכך כיוצר סרטים בינוני וללא חזון מבריק במיוחד. יותר מהכל, נראה כאילו כל הסרט הזה יצא לו כטעות אחת גדולה. לפחות יש בו את הכנות והיושר להודות שהסרט הצליח בעיקר בגלל המוסיקה של הפלויד, והפופולריות העצומה שלה הם זכו בעקבות Dark Side. הסרט אמנם צולם בשנת 1972, אבל יצא לאקרנים רק בשנת 1974. ויש כאן כמה יציאות מצחיקות-עצובות לחלוטין, כשאתה שומע את ניק מייסון אומר "אתה תתקשה למצוא ארבע אנשים שכסף מעניין אותם פחות מאיתנו", ואיך שהם מאוד מעריכים אחד את השני ומצליחים לעבוד היטב למרות הסכסוכים ביניהם. אי אפשר שלא לגחך ולתהות על הדרך שבה ההצלחה הרסה הכל.

כמובן שכל התוספות האלו גורמות בעיקר לדה-מיסטיפיקציה של הפלויד. הרצון של הבמאי להראות כמה הם אנושיים וסתם כמה שהם ארבע חבר'ה בריטים סטנדרטים ונחמדים על ידי הצגת דיונים ארוכים (כמו חמש דקות  מייגעות בקפיטריה של אייבי רוד על איזה סוג של עוגת תפוחים עדיף לאכול) תוך כדי צילומי הקטעים  גורע מהקסם המקורי.  בהחלט יכול להיות שהקסם שהסרט הזה הילך עלי בימי ילדותי היה מזויף ולא אמיתי מלכתחילה. תקראו לי תמים או רומנטי, אבל אני עדיין חושב שבבחירה בין קסם למציאות משעממת, הקסם עדיף אלפי מונים על פני הבנאליה היומיומית; שכן יום-יום יש בכל מקום, אבל קסם זה דבר של פעם בחיים.

בנוסף לראיונות ולצילומי העבודה על Dark Side, הוסיף הבמאי למהדרה המיוחדת של הDVD עוד תמונות עכשויות של של פומפיי ממעוף המטוס, והדמיות-מחשב עלובות של העיר בגרפיקה ממוחשבת שנראית כאילו נעשתה לפני עשרים שנה. הוא גם שינה את הכתוביות המקוריות שהקדימו את הקטעים ולטעמי הרס את הקסם המיסטי לחלוטין. יכול להיות שזה נראה טריוויאלי להיטפל לפונט (גופן) של הכתוביות, אבל אני חושב שהשוואה קצרה בין הגרסה המקורית לחדשה תבהיר בחדות את ההבדל בין מרשים לסתמי בין קסם לטרנדיות טרגית.

כל התוספות האלו מיותרות לחלוטין ורק מעידות על זילות התרבות שחלה בשנים שחלפו מאז.  התחושה היא שכיום כבר לא מספיק רק להראות אנשים מנגנים. צריך להוסיף התרחשויות, פיצוצים, בתים נופלים, הרבה שוטים שמתחלפים בזריזות כל כמה שניות, אנימציות מחשב וכולם כולם הוספו לסרט בגרסאת הבמאי בכמויות מסחריות. הכל כדי לגרום לזה להיות יותר "מעניין" זורם. עבורי זה רק הרס את היופי הטהור האיטי וההזוי שהיה בגירסה המקורית, האיטית שכל כך הלמה את המוזיקה ויצרה אוירה מיוחדת כל כך. אני מודה שהייתי נותר עם מפח-נפש גדול אלמלא הכיל הדיוידי גם את הגרסה המקורית והמוצלחת-כל-כך של הסרט מוסתרת לה מכל המקומות בתפריט דוקא במדור התוספות, לך תבין למה…

 

 

נהוג לשחוט היום את פינק פלויד, לקרוא להם פרוג נפוח, היפים מסוממים שרק קיבוצניקים וכל מיני חבר'ה עם מכנסיים קרועים שומעים אותם. אבל האמת היא שפינק פלויד היו למעשה כמה  להקות שונות הנושאות את אותו שם. פינק פלויד של סיד בארט היתה להקה פסיכדלית, בריט-פופית מצטיינת, וההרכב הזה יישאר לנצח האהוב ביותר על חובבי אלטרנטיב ושונות לשמה. פינק פלויד של אנימלס, החומה ופיינל קאט היא להקה דוחה שמשתמשת במיזנתרופיות ופאשיזם כביכול כדי להילחם בהם. היא תישאר חביבתם של אנשים עם חצ'קונים על הפנים ומפיקי מוסיקה ישראלים. פינק פלויד שאחרי הפיינל קאט היא להקת כזבים וסכסוכים, שהדבר היחיד שמיתולוגי בה זה הכמות העצומה של כסף שהם עשו.

פינק פלויד של 1971-1973 היתה להקה אחרת לחלוטין: חלוצי חלל אמיתיים. להקה במסע אל מעמקי הצליל הבוחנים את מפל הצלילים שהם עושים כדרך לנסיעה אל קצות הגלקסיה מבלי לזוז ממקומך. יותר מכל אתה מגלה שפינק פלויד היו  חבורה של מהפכנים מוזיקלים מהפנטים וחתרנים שפעלו בספירה משל עצמם. מה שהכי הפתיע אותי בהתבוננות המחודשת והבוגרת שלי בסרט הזה, היתה  עד כמה שהקונספציות שנבנו במהלך השנים על הפלויד מוטעות לחלוטין,  או מושפעת בעיקר מהתקופה המאוחרת שלהם. פלויד בפומפיי מציגים את אחת הלהקות הכי נסיוניות ומרתקות שפעלו אי פעם. במובן מסוים הם הרבה יותר קרובים לקאן, ולוולוט אנדרגאונד   מאשר לג'נסיס, יס או שאר להקות הפרוג של התקופה. ונשמעים כמו האבות הקדומים של להקות כספיריטואלייזד, האורב וג'וי דיויז'ן.  

. מומלץ מאוד לוותר על גרסאות האפקטים המיוחדות, העריכות הקליפיות של הקטעים אפקטים הדמיות מחשב ושאר השטויות שמאכלסות את המהדורה החדשה ולגשת ישר לתוספות לפנות לכם אחר צהרים קיצי שכזה ולהיוכח שמתישהו בשנת 1972 פינק פלויד היתה פשוט הלהקה הטובה ביותר בגלקסיית שביל החלב, ולמזלנו היה שם מישהו עם מצלמה כדי לתעד את זה.