לרוב יוצא שאנשים לא מבינים אומנים, ולמרות שזה נדיר יותר יש אומנים שפשוט לא מבינים אנשים בכלל. אז בחור מוכשר כמו ג'וש ראוס קורא לאלבום שלו  בשם  בירת מוזיקת הקאנטרי האמריקאית, חברת התקליטים שלו מקדמת אותו כיורש של ניל יאנג (בעידן HARVEST שלו ) ובוב דילן  עם קול יותר שווה,  המבקרים משווים אותו ללהקות סופט-רוק כמו BREAD ולהקת AMERICA העתיקים והתוצאה היא שכולם חושבים  שהנה הגיע הבחור האחרון בשטח כדי לקפוץ על עגלת  האלט-קאנטרי  המקרטעת לעייפה מעומס זינגר-זונגרייטרס עם גיטרה אקוסטית ושירים שמתים לכבוש את חדר השינה שלכם. אז הוא יכול לעטוף את השירים שלו בצלילי הרכות האינסופית שכאילו נגזרה מתקליטים ישנים של האיגלז וקרלי סיימון, הוא יכול להגיד שהוא עושה מוזיקת רוק בלי דיסטורשנים בכלל,  אבל האמת שזו הטעיה מכוונת של הציבור או טעות שיווקית קלאסית.

יותר מכל ראוס הוא פשוט מה שהיה קורה אם ג'וני מאר היה נענה לחיזוריו של מוריסי, עושה איתו ילד, ומגדל אותו באמריקה.   אם חשבתם שהסמיתס' הם אולי הלהקה עם הסאונד הכי בריטי אי פעם, תחשבו שוב. כששמעתי את "נאשוויל" בהתחלה הוא נשמע לי כעוד אלבום אלט קאנטרי ג'נרי למדי,אתם יודעים גיטרות סטיל מרחפות במרחק ואקוסטיות נימוחות נימרחות  כמו מפולת של חמאת בוטנים  על הרמקולים. אולם היה בו משהו נוסף שהחזיר אותי אליו שוב ושוב עד שקלטתי שלפחות חצי אלבום  פה מכיל ציטוטי גיטרות,  מהלכים הרמונים,  שכפולי באס תופים ומעט מניירות ווקליות שכולם, אבל כולם נעשו כבר בעבר על ידי הסמיתס'.  ראוס והמפיק שלו בראד ג'ונס עשו מלאכת מחשבת בהטמעת הסאונד הכל כך בריטי לתוך ליבה השופע של האמריקנה עד שזה נראה כדבר הכי טבעי ונכון בעולם.  

נכון, הוא לא הראשון.  גם ראיין אדאמס בתקליט הרוקנרול ההפוך שלו ניסה ליצור הכלאה בין הצליל הסמיתסי שהשפיע על כל כך הרבה יוצרים אמריקאים שגדלו בשנות השמונים, לבין  הרוקיות ההמוניות  של מוזיקה אמריקאית, אבל איפה שאדאמס נותר בעיקר בתור חיקוי מרשים  (ראה את הלהיט  SO ALIVE )  הרי שראוס הוא אלכימאי מוצלח הרבה יותר  והתוצאה היא דיסק נהדר שמשלב את הטוב שבכל העולמות.    

עכשיו כל הדיבורים על הסאונד והשפעה זה טוב ויפה אבל כל זה היה שווה לכלום אלמלא ראוס לא היה כותב פה כמה מהשירים יפים ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. מהפתיחה  הסוחפת בעדינות של  "שעות הלילה", ראוס מתגלה כזמר אמין עם קול מתוק במיוחד שיורה הברקות מילוליות שנחרטות לך במוח  כמו "אולי מאוחר יותר, אחרי ההופעה האחרונה אחרונה, נלך אלייך לחדר, ואני אוכל למדוד את הבגדים שלך…". 

בשמיעה רגילה קל מאוד לפספס את העובדה שזהו אלבום פרידה קלאסי, ראוס עבר תהליך גירושים מאישתו בשנה האחרונה.  ומה שכמעט ולא מורגש במוזיקה מורגש היטב למי שישים לב לפרטים קטנים  כמו מילות השירים.  "חורף בהאמפטונז"  עם פזמון ה"פה-רה- רה  פה-פה פאם פרה-פה" המדבק שלו יהיה ודאי הפסקול המוכר לכל מי שנסע לסוף שבוע בצימר בגליל עם הבטחה להרפתקאה חדשה וגילה ששביזות יום א' יכולה להתחיל כבר ביום שישי בלילה. ב"אורות הרחוב" ראוס מתוודה פה בכנות  מפתיעה על החנוניות שלו והקנאה ב"רוקיסטים" אמיתיים, ומשם ממשיך לעשות אנליזה מעודנת למערכת היחסים שהתפוררה ככל הנראה בגלל הקריירה המוזיקלית שלו וכעת כל מה שנותר לו לעשות זה לדבר על "אורות הרחוב" אולי הנושא הכי פחות מעניין שאפשר.

"נאשוויל" הוא מסוג האלבומים שגדלים עליך משמיעה לשמיעה, ולמרות שאני לא חושב שהוא יהפוך להיות אלבום השנה של הרבה אנשים ובהחלט יכול להיות שבשמיעה ראשונה הוא ישמע לכם כמו הרבה דברים אחרים ששמעתם בחייכם תנו לו כמה הזדמנות נוספת ואולי תגלו דיסק פשוט כיפי צנוע ויפה.