שיר מרגש זה הדבר שהכי קשה להסביר, שכן מה הופך צירוף של מילים צלילים והגשה לשיר גדול באמת ? יעיד כל מי שאי פעם עסק בשמיעת דמואים או שירים בהתהוות ונתקל בעשרות ומאות שירים טובים, שכולם חסרים את אותו מרכיב מיסתורי שהופך דבר אמורפי כל כך: אוסף גלי קול הנעים באויר, לפגיעה רגשית מדוייקת. כמו התאהבות כשזה שם זה אין צורך להסביר, כשזה ליד לא יעזרו הררי מילים זה פשוט לא זה
"אין בחיים האמריקאים מערכה שניה" כתב סקוט פיצ'ג'ארלד ובטוח שאין שלישית. אלבומם הנוכחי של מרקורי רב הוא הצ'אנס האחרון שנותר להם כלהקה להותיר חותם או שיוגלו לנצח מעולם הלייבלים הגדולים בחזרה אל הבריכות הקטנות של מחוזות האינדי. מאז יציאתו של "שירי עריק" אלבומם הנפלא והמצליח מ~1998, פועלת חבורת המרקוריאנים תחת צילו הגדול של אותו אלבום. הנסיון להגיע לאותה שלמות שהתיכה שירים שנעו בקלילות בין פסיכדליה ילדותית לאמריקנה שופעת, בין אוירת פילם-נואר קודרת לפסגות אושר וולט-דיסניות לא צלח שוב בידיהם. אלבומם הקודם "הכל חלום" מ2001 היה אלבום שמכל הבחינות היה הרבה יותר מהקודם, פרט לאימפקט הרגשי של שירים יפים שנותרו מרוחקים כחלום לא נגיש.
בשיר הראשון שפותח את אלבומם החדש "ההגירה הסודית" נשמע כאילו המרקוריאנים חוזרים אל הנוף הצלילי המרשים מ"שירי עריק". מדובר במסע מסחרר ברכבת שדים עמוסת הפתעות פסיכדליות , פעמונים, גיטרות שנוסעות אחורה וכינורות שמתמוטטים על אוזני השומע. לכמה רגעים זה מצליח ליצור אשליה מתוקה שהנה יש כוונה ויש אמונה ואולי גם יש דרך. אולם ברגע שג'ונת'ן דונהאיו הסולן וכותב השירים זועק בנואשות "אספר לכם סוד, אמכור לכם את סודותיי תמורת שיר" אתה מבין שהכל אבוד. דונהאיו לא רק ימכור את כל סודותיו הוא גם ימכור את נשמתו לשטן כדי לקבל שיר טוב אחד כמו פעם, אם הוא רק יוכל למצוא אותו. לאורך התקליט דונהאיו מצטייר כאדם בחיפוש מתמיד אחר אותו אלמנט חומקני שיהפוך את שיריו לגדולים כמו אז. הוא מנסה הכל ולא בוחל בכלום. ההפקה פה של דייב פרירדמן מרשימה ביותר וגם דחוסה ביותר, בהרבה מובנים זוהי עבודת מופת אולפנית שמתכתבת ישירות עם עולם האגדות הקסום של מוזיקת הפופ מכל השנים והזרמים. מפיל ספקטור ב"IN A FUNNY WAY" דרך כל הקטלוג של הביטלס המאוחרים וקריירת הסולו של ג'ון לנון עד שב"MOVING ON " דונהאיו מצליח להשמע אפילו כמו ליונל ריצ'י אחרי סדנת העצמה אישית.
הסיבה המרכזית שהאלבום קורס תחת משקלו הוא מודעות יתר של הלהקה לגודל המעמד. למרות שהם משדרים פאסון של עסקים כרגיל ומנסים לעשות את הדבר שלהם בקלילות סימני המאמץ ניכרים פה בכל תו ותו. אתה כמעט מרחם עליהם ועל כל העבודה המאומצת שהם השקיעו בנסיון נואש לקחת את השירים האלה למקומות גדולים יותר. מעבר לכך גם שירים שבסיטואציה אחרת היו מקבלים את הטיפול הנכון כשיר החותם את האלבום "Down Poured The Heavens" נופלים פה קרבן להתאמצות יתר.
אם ב"שירי עריק" יצר דונהאיו בקלות שירים פעורי עיניים על להקה במשבר והצליח לכתוב תחושות יוניברסליות שנגעו במאות אלפי אנשים הרי שכאן הוא כותב על כל מה שמסביבו ומתאר בכבדות את להקתו ומצבה העגום בנפילה חופשית מגבוה. "אז לאן נלך מכאן ? הניחוש שלי טוב כמו של כל אחד אחר" הוא מקונן באחד מהשירים ואכן עתידם של אנשי מרקורי לוטה בערפל כבד כברגע. ואם האלבום הזה היה מגיע מהרכב אחר הגישה היתה אולי סלחנית יותר, אולם ממי שנגע פעם אחת שמיים אנחנו מצפים שיוליך אותנו אליהם שוב ולא יסתפק בסיור מודרך לתיירים ויוציא אלבום טוב במובן הרע של המילה.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתיבת תגובה