דמיאן ג'ורדו הוא בודאי איש מרתק. מעבר לעובדה שאת עיקר פרנסתו הוא מוצא כגנן (העובד עם ילדים, לא גינות )  הרי שאם תחפשו בקטלוג של כל לייבל עצמאי נחשב בסצינה האמריקאית תמצאו שם איזה אלבום או סינגל של ג'ורדו האיש פשוט מחליף חברות תקליטים כמו גרביים.  המוזיקה שלו אף פעם לא אובחנה בקלות לתוך שום מגירה סטייליסטית חוץ מסינגר-סונגרייטר, ובכל זאת הוא ממש לא מזכיר את אותם סינגר סונגרייטרים מהסבנטיז. כבר קרוב לעשור שהוא משורר את שיריו העצובים והמאובקים כאילו באו מתוך הכלום האמריקאי הגדול בידיעה שאליו הם גם ילכו בחזרה, מעין רחש רקע שנמצא תמידית בשולי האוטסטרדות הגדולות בעולם וכל מה שנדרש ממך זה פשוט לעצור בצד הדרך ולהקשיב. האזנה למוזיקה של ג'ורדו ובעיקר לאיפי החדש שלו – "בדיוק בזמן למשהו", מעמידה בפני המאזין אתגר גדול. מה מיוחד בו שגורם לך לרצות לשמוע אותו שוב ושוב? לכאורה מדובר בעסק הכי בנאלי שיש. זמר עם גיטרה אקוסטית מקליט את עצמו על טייפ מנורות עתיק בחדר השינה שלו ומצליח להישמע כהכלאה בין וודי גאת'רי למיקי מאוס.

ג'ורדו מצליח להציג את החיים שלו ב2004 כאילו היו תמונות ספיה עתיקות. היכולת שלו לעורר בך כמיהה  וגעגוע נוסטאלגי אל הכאן והעכשיו הכי בנאלי ופשוט שיש, היא המרכיב הסודי שמבדיל את האיפי הזה, רק עשר דקות של מוזיקה, מאלפי זמרי חדר שינה אחרים. מהעטיפה שמתנגשת בך ברלוואנטיות אסטטית, דרך הטקסטים שמצליחים לספר בצורה סיבובית את הסיפור המלא של כל צלצול פלאפון וגניחת כסא בחייו, וכלה בצליל העתיק שהוא הצליח לשלוף מהעבר. יותר מכל אלבומיו הקודמים והמופקים נדמה שג'ורדו הגיע להתגבשות חזונו המוזיקלי במלואו דוקא באיפי המינימליסטי הזה. האם זה טוב בכלל ? האמת לא יודע להגיד לכם.  בשנים האחרונות יש אינפלציה עצומה בזמרי חדר-שינה ולפעמים אתה פשוט רוצה להגיד להם:  יאללה, יאללה קחו את הפיהוקים שלכם ולכו להתבכיין על הרמקולים של מישהו אחר. מצד שני מרוב האזנות לאיפי הזה נגן המדיה של המחשב דרג את העשר דקות של ג'ורדו כחמש כוכבים וזה בטח אומר משהו לא ?