"גבירותי ורבותיי זוהי אינה המוזיקה של השטן אבל זה מרגיש כמו הזמן של השטן"
מעבר לטקסטים למנגינות לביצוע ולהגשה, רוקנרול בבסיסו הוא עניין של צליל. תחשבו על נהמת הההמונים המסתערים על ההליקופטר הנוחת במוקטעה, ואתם יכולים להבין למה ההלוויה של הראיס היתה הדבר הכי קרוב לקונצרט רוק שהיה פה בשנים האחרונות. אם נקפוץ לרגע רחוק מכאן נגלה שהנקודה המעניינת ביותר בDAMaGE תקליטם החדש של הבלוז-אקספלוז'ן  הוא הצליל  המאסיבי שהם מנחיתים עליך כהליקופטר.
ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, אולי זה מפני שעד היום הכרתם אותם כג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן. לאחר עשור פלוס, של נגינה משותפת החליט ג'ון ספנסר, הזמר, הגיטריסט, ואיש ספגטי רוטט שמנהיג את ההרכב שהם להקה לכל דבר (גם אם יש להם רק שתי גיטרות חשמליות ותופים.) ומכאן קיצור השם.   האמת, אף פעם לא האמנתי בנומרליסטים שמציעים לשנות את השם כדי לשנות מזל  אבל אחרי המקרה הזה אני כבר לא בטוח כל כך. יש באלבום הזה תחושת דחיפות ורעב לתשומת לב  של להקה צעירה שרוצה לכבוש את העולם, העובדה שמדובר באלבומם  העשירי(!!) של הבלוז אקספלוז'ן רק מעצימה את גודל ההישג.
השבוע התפרסמה ידיעה על בחור שתבע יצרני פאזלים על עוגמת הנפש שנגרם לו בגין  חתיכות מיותרות בפאזל…כל מי שמכיר את התופעה המתסכלת הזאת יכול להבין כמה משמח לגלות  שבDamage  לראשונה  נפלו כל החלקים בפאזל המוזיקלי הרבגוני של הבלוז אקספלוז'ן בדיוק למקום. על פניו נראה שלא מדובר פה במשהו חדשני במיוחד, זה עדיין אותו רעש שחור ונפוח עם קצב סוחף על שלושה אקורדים. אבל הבלוז אקספלוז'ן יצרו תקליט שמאגד את כל רגעי השיא במוזיקה של המאה עשרים והביאו את הרוקנרול הבסיסי למילניום החדש פרוע בועט ובצורה משונה גם נגיש ביותר.   קחו את פראות הירכיים התמנועעות של אלביס פרסלי, תרכיבו עליה את הידיים המתנופפות  באויר לקצבם  של אלבומי רולינג סטונז ישנים, צרפו את החרמנות האקזיסטנציאליסטית של מוזיקת נשמה מהסבנטיז צרפו את קולו של ספנסר זועק, מטיף, נוהם, ומרצה  את  בשורת הרוק'נ'רול שלו כאדם אחוז דיבוק. חברו את כל זה סביב ליבו הפועם של האלבום הזה- הבלוז ותשכחו מכל מאונני הגיטרות שהפכו את הבלוז למוזיקת מעליות תשכחו מהתאגידים ה"מגניבים" שהפכו את הרוק'נ'רול למוזיקת מותגים, תשכחו מכל מה שאמרו לכם על היום שבו המוזיקה מתה.
. ספסנר הבין שהבלוז ביסודו אינו צירוף אקורדים, אלא תחושה עזה של חיות לנוכח הסבל האנושי.  ומדובר באלבום מפוצץ מחיוניות שכל שיר בו נשמע כמו הזמנה למסיבת הגדולה ביותר שחויתם בחייכם. אלו שחושבים שמדובר במוזיקה ארכאית שתוקפה פג מוזמנים להקשיב לאלבום הזה עם ההגוף שלהם, כבר מזמן לא הזדמן לי לחוות אלבום שמכוון ופוגע בו זמנית אל בין האוזניים, בין הרגליים, ובין הצלעות .  העובדה שכל שיר פה הופק עם מפיקים אחרים ושיתופי פעולה שונים ומשונים מדיג'י שאדו דרך דן דה אאוטמטור  ועד צ'אק די מפאבליק אנמי  לא צריכה לשנות כהוא זה מבחינתכם,  עדיין מדובר באחד מהטובים שבאלבומי השנה.  רוצו לחוות אותו.