החיים של קורטני לאב יכלו בקלות לפרנס עשר טלנובלות. עם כמות מפחידה של מוות לא טבעי מסביבה. (בעלה , חברים בלהקתה.) התאבדויות התמכרויות גמילות התמכרויות התאהבויות מקושרות ונפילות עוד יותר מתוקשרות. לקורטני לאב יש תדמית ציבורית של שר-לי-לה מעופפת בגבעות הוליווד. אבל אם בוחנים את המקרה שלה בעיניים ביקורתיות ניתן לראות שמדובר בשורדת חזקה שכל חטאה הוא חוסר רצון לשחק את משחק הנחמדות של המדיה. היא אולי לא הבן אדם הכי אינטלגינטי בסביבה, חוש טאקט בטוח אין לה, אבל היא אומרת את כל מה שהיא מרגישה ישר בפנים, עושה את כל מה שבדגדגן שלה ובעיקר לא דופקת חשבון לאף אחד.

במקום להעריץ אותה על היותה אחרונת הפאנקיסטיות שדופקת את המערכת בדרכה שלה, כולם אוהבים לשנוא את קורטני. דמותה הפכה מזמן לקרטון המטרות של כל מבקר זב קולמוס שרוצה לצלוף בה למה ? כי זה קל וזה כיף. קורטני מודעת לכך ולכן התקליט החדש שלה הוא פאק יו אחד ענקי מטעמה לכל משמיציה ושוחרי רעתה. את זה ניתן ניתן לחוש בקלות. שומעים את הבעירה בקולה ואת היותה מפוצצת אנרגיות דוקרניות ובועטות כמו בסינגל ובשיר המוצלח ביותר בתקליט "מונו". "נו התגעגעתם אלי??" היא שואלת בציניות "אומרים שרוקנרול מת, והם בטח צודקים" היא ממשיכה ונשמעת כמו איגי פופ בימיו הטובים. הבעיה שמשם והלאה התקליט מתדרדר לעיסת פופ-גראנג' שטאנצית למדי בחסות המפיקים והכותבים שמאחורי זמרות כמו פינק, קריסטינה מגעילרה ודומתיה. אם שאר התקליט היה ממשיך באותה רמת של "מונו" ניתן היה להכתיר את הדיסק בתור יצירת מופת של שטחיות זועמת. במצבו הנוכחי הוא סינגל אחד מצויין פלוס אחד עשר מונולגים רועשים מהוגינה.